ביום חמישי האחרון יצא לאוויר העולם שיתוף פעולה החדש של שני ענקים בפופ הישראלי - עומר אדם ועדן בן זקן. קוראים לו "קוקוריקו", ועוד לפני שיצא הצליח להכעיס רבים, ולהכניס אחרים לציפייה דרוכה לקראת שיתוף הפעולה ההיסטורי בין השניים.
לא מיהרתי לכתוב על השיר החדש, ואת הימים האחרונים מאז שיצא ביליתי בשמיעות רבות שלו ובצפיות חוזרות בקליפ, מתוך ניסיון להבין מה אני שומע ומה אני רואה. אבל אם שמיעות ראשונות של שיר טוב מרגישות כמו ביסים מעוגת שוקולד משובחת, ושמיעות ראשונות של שיר לא מאוד טוב מרגישות כמו ביסים מעוגה קצת יבשה - השמיעות הראשונות של "קוקוריקו" מרגישות כמו ביסים מתבשיל מקולקל שעשוי מעוגה, חומוס וטאקו. אלו כמובן מאכלים טעימים בנפרד - אבל ביחד זה מרגיש כאילו מישהו עשה עליך מתיחה - ובמקרה הזה השניים שמריצים על כולנו דאחקה הם עומר אדם ועדן בן זקן.
אם רצה הגורל וטרם יצא לכם לשמוע את השיר, תנו לי לנסות לאמל"ק לכם אותו: בתחילתו, השיר מציג את עומר ועדן בתפקידים של קמילה קביו ושון מנדז ב"סניוריטה", כשהם שרים אחד לשני בתים בלחן לטיני פתייני, זורקים מילים כמו "אמור" ו"סניורה" על רקע גיטרה ספרדית חלקלקה.
אחרי 50 שניות כאלה, ולפני שהם ממשיכים עוד קצת עם הספרדית הקלוקלת מ"קטנטנות", נכנסות פתאום המילים "חביבי" ו"אינשאללה", בזמן שבקליפ בן זקן מחליפה את האאוטפיט המקסיקני בלבוש ערבי מסורתי. זה השלב בו הפזמון מגיע' ועומר אדם לוקח פניה חדה מהלטיני והים תיכוני עם פזמון "ברונו מארסי" באנגלית בו הוא מצהיר בעייפות לא משכנעת שהוא "Wanna dance" עם בס Fאנקי ברקע.
רגע, אנחנו כבר בפזמון? למה קוראים לשיר קוקוריקו? אה, הנה הדרופ הגימיקי שנפתח בקריאת תרנגול, יצור כלאיים מקרקר ומסלסל שעשה לנו הרבה כבוד באירוויזיון לפני שנתיים עם "TOY" - ועכשיו בעיקר עושה לנו מיגרנה.
פייר, כששמעתי שעומד לצאת שיתוף פעולה של עומר אדם ועדן בן זקן, התרגשתי. מדובר בשני כוכבי הפופ הים תיכוני הכי גדולים בארץ בעשור האחרון, וכשפופ ים תיכוני הוא הז'אנר הכי גדול פה, הם בעצם הכוכבים הכי גדולים בפופ הישראלי בכלל.
שני הזמרים הגדולים האלה הביאו להיטים המנוניים כמו "שני משוגעים" ו"חיים שלי", ושירי פופ מדהימים כמו "בסוף הכל חולף" ו"אף אחד" - ככה ששיר משותף של שניהם, מהלך מתבקש שחיכינו לו מזמן, היה אמור להיות רגע גדול בפופ הישראלי של התקופה - או לכל הפחות הוא היה אמור להיות שיר טוב. במקום זה קיבלנו הזיה, בלאגן של מילים בנוי מהמון שפות לא קשורות, ז'אנרים שהולכים מכות בין הבית לפזמון - ותרנגול. קוקוריקו.
עומר אדם ועדן בן זקן, שחתומים שניהם על המילים והלחן של השיר (באופן תקדימי אצל בן זקן ולא מאוד אופייני גם אצל אדם), ידעו שעבודה משותפת שלהם על שיר היא עניין מיוחד. זה אייטם. זה מפגש ענקים שהמעריצים חיכו לו. הם ידעו את זה טוב מאד, וכך גם ארבעת הכותבים האחרים שעבדו איתם על השיר, אבל נדמה שבמקום למנף את הרגע הזה לשיר באמת מצוין, או לתוצר חדשני בנוף המוזיקלי הישראלי, הם התעסקו רק בשיווק שלו. בגימיקים.
השיר כולו – מילים, לחן, ביצוע והפקה – הוא מוצר שיווקי חסר נשמה לחלוטין, ניסיון לערבל אלמנטים מוכרים לאוזן הישראלית עם גימיקים עייפים והרבה מודעות עצמית, כל כך הרבה מודעות עצמית עד שהתוצאה מרגישה חסרת מודעות לחלוטין, פרודיה על הדבר במקום הדבר עצמו. שיר אמיתי אין פה, יותר מערכון של "ערוץ הכיבוד".
עומר אדם ועדן בן זקן עשו קריירה מפופ ים תיכוני שמושר בחיוך זחוח, חצי להיט חצי בדיחה כזה. אבל אם ב"אין פזמון תרקדו" התחושה הייתה שהם צוחקים איתנו ולא עלינו - עכשיו כשאין פזמון אבל גם אין שום דבר אחר הגיוני בשיר - זה מרגיש שהבדיחה היא לגמרי על חשבוננו.