10. Ed Sheeran ft. Chris Stapleton & Bruno Mars – BLOW

השיר הכי מפתיע ומוזר של השבוע שייך לטריו הלא צפוי של אד שירן, ברונו מארס וכריס סטפלטון. תחילה זה החיבור שמרגיש די רנדומלי, גם אם לשלושה קיימת חפיפה מוזיקלית, ואז זה מגיע לשיר עצמו שמנסה להתנהג משל היה רוק כבד. להדגשה, גם הקליפ שמתרחש במועדון רוק אפלולי בו הקהל מניע את הראש בזעם של טירוף. הבעיה היא שהכל מרגיש מאוד מתוכנת, אין שום דבר אורגני ברוק שהפיק ברונו מארס, והתוצאה היא אולי I Love Rock ‘N’ Roll, אבל בגרסה של בריטני ספירס.

 9. ים רפאלי – לא יוצאת לי מהראש

הנכס הכי גדול של ים רפאלי זה החספוס בקול שלו, רק שזה לא מספיק. זה לא הוגן לצפות מאמן מתחיל להבין מי הוא כבר בסינגל שלישי, רק ששיר הבכורה היה מספיק מפציץ בשביל לכוון את הדרך. הקול שלו לא מחייב טביעה בים של דיסטורשנים, אבל הוא גם לא בדיוק שוחה מצטיין במקצה שניתן לו הפעם. יש נקודת אור בהנהון המחויך למנטור בשורה "רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה", רק שהיא גם מדגישה את הפער בין הטקסט המבריק ההוא לזה הנוכחי. ים רפאלי ממש לא חייב לכתוב את השירים של עצמו, אבל מתבקש שלפחות התפירה תתאים יותר למידותיו.

 8. Jason Derulo ft. Farruko - Mamacita

אם חשבתם שהגל הלטיני מאחורינו, ג'ייסון דרולו הגיע השבוע להראות שהוא למד קצת ספרדית. הדבר הכי מעצבן בדרולו זה שלא משנה עד כמה מדובר בשיר מטומטם טקסטואלית, הוא תמיד מצליח למצוא את הביט הנכון והכה מדויק להפוך עוד קטע גנרי לקצבי וממכר. נכון שהנוכחות של פארוקו תורמת כמו המחווה הלא רגישה תרבותית בעליל שעשה דרולו בקליפ ליום המתים המקסיקני, מה גם שדרולו חוזר על הוקים משוחזרים משירים קודמים שלו, החבילה הסופית עובדת. כנראה מישהו בכל זאת גילה את הנוסחה.

7. עדן בן זקן ועדן חסון – שונה מנוף

למוזיקה הלטינית מקום חם מאוד בלב הנוף המקומי. שום דבר לא מרגיש זר בדואט של שניים מהאמנים המובילים כיום. בעצם יש משהו שמרגיש מאוד לא שייך לקונספט של שיר לטיני – החיוורון בשידוך ביניהם. החיבור המאוד מתבקש מרגיש מאולץ, כמו המשפט בספרדית שתקוע באמצע בכדי לספק "אותנטיות", ובעל אפס סקס-אפיל, מה גם שעדן חסון כבר כתב שירים הרבה יותר טובים. אולי מדובר בשיר הכרחי לחודשי יולי-אוגוסט, אבל הוא מוגבל בדיוק לתקופת הזמן הזו.

 6. Ariana Grande – In My Head

פעם היו מסתפקים בקאבר למגזין נחשב כמו ווג, היום צריך גם קליפ נלווה. בעוד החדר בקליפ של נינט ל"היא יודעת" היה ייצוג ויזואלי לציפיות של אחרים שסוגרים מכל כיוון, הכלוב הלבן של גרנדה הוא כבר פירוש מילולי לשם השיר, והכל כמובן בסטייל בלתי מתפשר. אריאנה גרנדה לוקחת לקיצון את הרעיון של אותנטיות מעוצבת – ההתמודדות עם פוסט-טראומה וחרדה הופכת בידיה לוידאו-ארט באסתטיקת MTV.

 5. Beyonce - Spirit

לא היה ספק שהנוכחות של ביונסה בגרסה המחודשת של מלך אריות תסתיים בדיבוב. היא למעשה תוציא אלבום נלווה לפסקול הסרט הקלאסי אותו היא תפיק ותאצור את אוסף השירים שנכתבו בהשראת העלילה. בהפתעה גמורה, מעשה רגיל אצלה, היא שחררה השבוע קטע ראשון מתוך אותו אלבום שכשמו כן הוא – ממצה את הנשמה והרוח של הסרט. השיר נענה לכל הציפיות של הרגשת התרוממות ולמרות שהוא נוטה להשתמש בכל הטריקים הידועים, יש רגע של צמרמורת במודולציה בה הסולם של השיר עולה גבוה יותר, בכל זאת ביונסה יודעת מה היא עושה.

 4. MIST ft. Fredo – So High

עם כל הכבוד לנוכחות של הראפרים מיסט ופרדו בשיתוף הפעולה החדש שלהם, הקרדיט הגדול מגיע למפיק Preditah. המפיק המוזיקלי הבריטי עשה את המעשה הכביכול הכי פשוט וביסס את ההפקה סביב סמפול של להיט נשכח משנות התשעים של טוני ברקסטון (You’re Makin Me High). ההפקה גם מספקת ניחוח וינטג' וגם נותנת מספיק מקום לראפרים לבלוט מבלי לריב עם הביט. התוצאה היא הקטע הכי ממכר שתשמעו השבוע. 

 3. Jaden ft. Willow – Summertime in Paris

לרגל יום הולדתו ה-21, האח לבית סמית' שחרר אלבום שני עמוס בהופעות אורח (טיילר דה קריאייטור וקיד קאדי בין השאר). הדואט שמשך את תשומת ליבנו הוא דווקא זה שנשאר בסביבה הביתית. זו לא הפעם הראשונה שהאחים משתפים פעולה אבל זו כן מהפעמים הבודדות שג'יידן מראה מה הוא שווה כשהוא מניח בצד את פרסונת הראפר ואיתה את האגרסיות שמצטברות באופן מתבקש כשאתה גדל כילד של וויל וג'יידה סמית'. פתאום הרעיון של להתאהב בעונה הלחה נשמע לא רע בכלל.

 2. Post Malone ft. Young Thung - Goodbyes

פוסט-מלון לא טוב בפרידות אז הוא הופך לזומבי. ההפיכה למת-חי גם הוציאה ממנו כל חלקיק קטן של ראפר, אם היה עוד בתוכו, ועיצבה אותו מחדש כפופיסט מהשורה הראשונה. אפילו את יאנג ת'אג הוא הפך לזמרת ברים. למעשה השחרור הזה מההגדרה של היפ הופ הוציאה את אחד הקטעים היותר טובים בקריירה שלו. פוסט מלון הוא התוצר הסופי של תהליך שהחל באלבום 808 של קניה ווסט בו האוטו-טיון הפך לא רק מהדרך של ראפרים עצובים לשיר אלא גם לכלי מוזיקלי לגיטימי. ומעל הכל עולה תהייה לגבי צורך בהגדרה מחודשת למושג "ראפר".

 1. Sam Fender – Will We Talk

יש אנשים אמיצים בעולם שעוד נאחזים ברצון של לייצר מוזיקת רוק. לא מהסוג שאד שירן ניסה לעשות עם ברונו מארס, אלא כזו ששואפת להפוך להמנון שמקשר בין החוויה האישית לאפקט המוני. סם פנדר הוא אחד כזה, והפעם הוא הצליח לא רק להחזיר לז'אנר קצת מהכבוד האבוד, אלא לייצר את התחושה הכה אהובה של שיר שעוטף אותך מכל הכיוונים. אמנם בריטי, השיר החדש שלו מפגיש את Last Nite של הסטרוקס עם Born to Run של ספרינסטין למסע חוצה זיכרונות, ואיזה כיף להצטרף אליו.

האזינו לשירי השבוע בספוטיפיי:

או באפל מיוזיק: