לפני עשור בדיוק נצ'י נצ' אירח את סגול 59 בשיר מאלבום הבכורה של הלהקה הראשונה והיחידה שלו, פרודוקס. זה היה שיר האדקור ראפ מובהק בשם ההולם "לא באים בטוב" שכולו בדיחה אחת גדולה, סוג של הפוך על הפוך, על ראפרים ששואפים להצלחה מיינסטרימית. הביט הקצוץ והאגרסיבי, שהופק על ידי שקל, התאים לאמירה החד משמעית של הטראק – אל תצפו שהיפ הופ שכזה שכזה יגיע לרדיו. "אז מה אחי, מה אתה אומר, יש פלייליסט?" שואל בסיומו נצ'י. "לא יודע, יש לי תחושה טובה", ענה לו סגול.
ב-2009 זו היתה בדיחה, אבל ב-2019 הבדיחה כבר הפכה למציאות. נצ'י נצ' נטש מאז את שם הבמה לטובת השם שבתעודת הזהות שלו, רביד פלוטניק, והפך בתווך לכוכב מיינסטרים לגיטימי לחלוטין. אלבום הסולו החמישי שלו, "ועכשיו לחלק האומנותי", יוצא כשנתיים אחרי שהגיע למקום הראשון במצעד השנתי של גלגלצ ("כל הזמן הזה") ולאחר שזכה בפרס הישג השנה לאלבום של אקו"ם על "שפל וגאות". זה האלבום הוורסטילי ביותר של פלוטניק, שמציג במידה רבה את הדרך שעבר מאז שהחייל המשוחרר דאז גיחך למשמע המחשבה להיכנס לפלייליסט.
בזמן שפלוטניק טיפס בעקשנות לפסגה, המפיק שלו שקל לקח את דרך הנוף. הוא הפך למפיק דאבסטפ עד שנמאס, התאהב באיטלקיה, ניסה למצוא דיי ג'וב, התאושש משברון לב, חזר לעשות מוזיקה, התאהב שוב, שיחרר אלבום מפיק לפני כ-3 שנים, התאושש משברון לב, טס לדרום אמריקה וצלל למורד חור הארנב הפסיכדלי. באלבום "ילד פרפר", שיצא כמעט במקביל לחדש של פלוטניק, הוא כבר שם את עצמו בפרונט כאמן סולו מגובש עם טביעת אצבע שאין כמותה ברחבי העולם –ראפר־רוקסטאר־היפי שבור לב, טרובדור מודרני עם מוצ'ילה עמוסה במטענים רגשיים.
גם סגול 59, השותף הנוסף באותו השיר, הוציא אלבום חדש במקביל לפלוטניק ושקל. "פרקי אבות" אלבום ההיפ הופ הישראלי הראשון של אמן בעשור השישי לחייו ואלבום ההיפ הופ הראשון של סגול מזה 11 שנים. לא שהוא נח על זרי הדפנה במהלך התקופה הזו – הוא הוציא אלבום רוק־בלוז, פרוייקט קאברים בעברית לשירי גרייטפול דד, אלבום קאנטרי קומי עם לוקץ ואפילו שיתף פעולה עם בנו היחיד, תומי רותם, שהפך במהלך הזמן הזה לראפר ומפיק בעצמו. תומי גם הפיק את רוב השירים ב-"פרקי אבות", שמציג חזרה לסאונד הבום-באפ המאפיין של סגול לצד אורחים כמו מומי לוי, מיכאל סוויסה, עידן אלתרמן וכן, גם רביד פלוטניק, שהחזיר טובה באיחור של עשור. כשסגול השתתף באלבום של פרודוקס, הוא היה השם הכי גדול באלבום. עשור אחר כך, המצב התהפך.
שלושת האמנים הגיעו לאלבומים ממקומות שונים, והתוצאות בהחלט שונות באופי, בסאונד ובתוכן, אבל יש דמיון אחד מהותי ביניהם – יש להם מה להוכיח. פלוטניק מגיע אחרי שיא ההצלחה שלו, שקל לראשונה בוחר להציג עצמו במלוא גווניו וסגול רוצה להזכיר לילדודס שגם לראפרים בגיל של אבא שלהם יש מה להגיד. הראפרים הצעירים נושפים בעורפם – רבים מהם אף מתארחים באלבומים – והשלושה צריכים להוכיח שהם לא איבדו את הקצה. כשחושבים על זה לרגע, לז'אנר הישראלי אין כמעט תקדים לראפר שמחזיק קריירה יציבה ומעניינת לאורך יותר מעשור. על שאנן סטריט עוד אפשר לדבר, אבל מי שיגיד סאבלימינל או מוקי מוזמן למצוא שיר ראפ אחד טוב שהם הוציאו בעשור האחרון.
פלוטניק מודע במיוחד למשקל הזה, וב"ועכשיו לחלק האומנותי" הוא עונה לו בעזרת כל הנשקים שהוא אסף בארגז כליו לאורך העשור האחרון. מי שחשב שאחרי ההצלחה של "כל הזמן הזה" פלוטניק יתמקד בבלדות מקבל תשובה חותכת בלהטוטי הראפ החותכים של "סלח לי אבי כי חטאתי". מי שהאמין שהמנוני מחאה לא מתאימים לאמן בסדר גודל כזה צריך לשמוע את "מדינת משטרה", כנראה השיר בעל התזמון הכי מדויק אי פעם. מי שחשב שאחרי "חסידה צחורה" הגלדים לא יקולפו שוב יאלץ לנגב את הדמעות בשיר החשוף "יום כיפור בכפר סירקין". מי ששכח שבין כל אלו יש גם חוש הומור וקלילות ימצא אותם מפוזרים בנדיבות ברחבי האלבום, בין בויאקה לברי סחרוף. יש הרבה ראפרים שאומרים שהם הטובים ביותר, אבל רק רביד פלוטניק מוכיח.
שקל, לעומתו, אפילו לא מתחרה על התואר. זה פשוט לא כזה מעניין אותו. הוא מעדיף להפוך את "ילד פרפר" ליצירה רחבה מהגדרות, מערבב בין ראפ אגרסיבי, גיטרות מייללות, באנגרי טראפ, בלדות שורטות, הזיות, תופים ואהבה. בין העליצות המיואשת של "מתלבש יפה" לאגרסיות המתנפלות של "על הנייר" (עם ביצוע ווקאלי מושלם של צליל דנין ובית ענק של טונה), הסקאלה הרגשית של "ילד פרפר" היא קליידוסקופ מוזיקלי צבעוני במיוחד שלא מפסיק להשתנות ולהתעוות. הבלאגן המאורגן הזה אסוף ליצירה שאפשר לתאר רק בתור טריפ מטלטל, נטול יומרות להצלחה ובעל פתיל בעירה ארוך במיוחד - מסוג האלבומים שרק שנים אחר כך ניתן לעכל עד כמה הם מושלמים, ועם קצת מזל, גם משפיעים.
מה שמשאיר אותנו עם סגול 59, שכבר פשוט לא צריך להתאמץ כדי להשפיע. הוא יודע שהוא יישאר אנדררייטד, ודווקא מהעמדה הזו מרגיש בנוח להטיח את כל הקלפים על השולחן. בלי שום רצון להתאים לסאונד הלוהט של הרגע, בלי לחפש פזמונים קליטים, בלי לפחד להעליב אף אחד. הפוקוס של "פרקי אבות" הוא על הפאנצ'ים השנונים ביותר במשחק, הגשה ישירה והיפ הופ טהרני מעדות הניינטיז. בשלב הזה כל מה שבא לו זה לעשות את המוזיקה שהוא אוהב בדרך שהוא אוהב, ואהבה היא רגש מדבק.
היפ הופ הוא ז'אנר שבו הוותק עשוי לפעול לרעתך, אבל שלושת הראפרים הוותיקים מגישים, כל אחד בדרכו, טעמים אחרים לאמנות הישנה. כשהקליטו את "לא באים בטוב" לפני עשור, קשה היה לדמיין לאן כל אחד מהם ינדוד, על אף שכל הרמזים היו שם. הסיבה לכך היא שעד אז, להיפ הופ הישראלי לא היה ספקטרום מוזיקלי רחב מספיק כדי להכיל את מגוון הקולות, אז הרוב נשמע פחות או יותר אותו הדבר. כל חריגה מהנורמה (רוצה לומר, מה שלא נשמע כמו כלא 6) הרגיש זר ורק לעיתים נדירות מצא את הקהל שלו. אבל בנוף ההיפ הופ הנוכחי, דווקא בעזרת הדם החדש שהוזרם לז'אנר, גם ראפרים ותיקים יותר מצליחים ליצור מוזיקה שלא מנסה להתמרכז, אלא מחפשת את השוליים של עצמה. דווקא שם, בזווית העין, אפשר למצוא את היצירתיות שההיפ הופ תמיד שאף לה.