בפרקים הקודמים: מירי רגב נגד אמני ישראל, מירי רגב נגד נורמן עיסא, מירי רגב נגד גברי בנאי, מירי רגב נגד גילה אלמגור וימשיך אותי גוגל. בפרק של היום, כשהיא אוחזת חזק במנטרת ה"להרים כל אבן, לפלוש לכל פינה, להתערבב ולהיענות כי זה אחלה" – בלי להבין את עומקן של הבעיות, בלי להתעסק בצדק, במה שנכון ובמה שלא, ללא אסטרטגיות או תכנון שיהפכו את המהלכים שלה לחכמים, מדויקים, מעוררי הערכה – השרה מירי רגב שוב נכנעת לגחמות ילדותיות ומשגרת מהר מדי פוסט מטיף לפייסבוק, שהולך ככה:
זה קרה לאט משחשבנו, אבל רגב ומאיה בוסקילה מצאו זמן לשבת. בשבוע שעבר תקפה הזמרת את גלגלצ בטענה שזו מנסה להעלים אותה וקראה לרגב לפעול "למען שינוי השיטה". מאוחר יותר התפתח דיון מעניין עד חסר טעם על הדרת נשים ואיכות המוזיקה – כשהשאלות הגדולות עוסקות ב"שיטה"; האם נשים אכן נשארות מאחור, האם יש צורך בהעדפה מתקנת או שאולי הסטנדרט שמציבים עורכי הפלייליסטים הוא כזה שאסור ליפול ממנו. לפני שמתפלשים בתוך הבוץ, כדאי להעיף מבט בפלייליסט השבועי (ישראלי) של גלגלצ ולבדוק את כיוונה של האצבע המאשימה. ספירה פשוטה וכוללת של רשימות היום והלילה מציגה את הנתונים הבאים: ישנן 6 זמרות, 9 זמרים ו-14 הרכבים ולהקות (חלקם מעורבב מגדרית) שהצליחו לעבור את ישיבת עורכי הפלייליסט. מה זה אומר? לא הרבה. צריך עוד נתונים כדי לתמוך או לרסק את הטענות - אבל כן אפשר להבחין באיזון יחסי. ספק שמירי רגב עסקה בנבירה בנתונים לפני שבוסקילה צעקה לה לבוא.
חשוב להגיד שזה על הכיפאק ששרת התרבות מחליטה להיפגש עם אמנים וזמרים, ולהקשיב לבעיות שלהם. המניעים שלה אמנם מפוקפקים כמו המניעים של שאר חבריה, אבל נו, מתי בפעם האחרונה שמעתם על נציגי ציבור לא קפוצי תחת? הנה לכם, מירי. בתרחיש אוטופי עוד יותר, רגב היתה יושבת עם המקופחים, עם מנהלי גלגלצ, עם עורכי המוזיקה בתחנה, עם נציגי תעשייה נוספים; עורכת מעקב לא מתוקשר אחרי התהליכים שקורים בתחנה עם מינויו של נדב רביד למנהל, בודקת את הבעיות ומחליטה איך לפעול. במקום זה – הפתעה – היא עושה מירי רגב. ו"לעשות מירי רגב" עובד לה כמו שהייתם מצפים, עם הטוקבקים "ידוע שגלגלצ שמאלנים שונאי מזרחים!!!", הרמות נוסח "כל הכבוד השרה מירי!!!" ולבסוף גם גזר הדין הציבורי המועדף "צריך לסגור את גלצ וגלגלצ!!!!!!".
אולי בכדור הארץ 2 רגב היתה מבקשת לקבל הסבר על השינויים שעברה גלגלצ בשנים האחרונות – אבולציה של חמש שנים פלוס מינוס, כל כך קיצונית, שבדיעבד קשה להאמין שמדובר באותה תחנה. אמני האלטרנטיב, שהם חלק מסדר היום, מתנגנים בקרוסים עם שרית חדד ואייל גולן - ומקומם לא עוד מתחיל ונגמר ב"קול הקמפוס". ז'אנרים שבישראל נדחקו בקלות לשוליים; היפ הופ, ים-תיכוני מחתרתי, פופ אלקטרוני עברי, שוגייז, אינדי ואפילו פאנק, מתחילים לטפטף החוצה לאוזניים זרות. זה עדיין לא מספיק, לפניהם תהליך ארוך שבסופו אולי יצליחו להשתפר בעוד תחומים, אבל השאפתנות של עורכי גלגלצ ניכרת, ולכן הטענה שגלגלצ סוגרת את הדלת ל"זרמים מוזיקליים בישראל" היא כזו שמגיעה מאדם מנותק. תוסיפו לזה את "אפילו אריק איינשטיין ז"ל בקושי הושמע בגלגלצ בשנים האחרונות" ותקבלו את האימוג'י - "מה לעזאזל".
ולמרות הניתוק של רגב, שוב נקרע הים. מזרחים ואשכנזים, ימנים ושמאלנים, גברים ונשים, פריפריה ותל אביב, גלגלצ ותחנות הרדיו האזוריות – את הבוסטים להתפצל לשני עמים ומחנות, להיכנס בראבק זה בזו ולעוף עם האגרסיביות – אנחנו מקבלים במנות גדושות מבעלי סמכויות כמו השרה רגב, וכשזה מגיע משם, מחלחל כל הדרך למטה, זה עובד ביעילות יוצאת דופן. לא ברור אם רגב חושבת לפני שהיא לוחצת Post, אחרת, אולי, היא היתה מרגישה פחות נוח עם הקרבות שהיא מנהלת. האבסורד הוא שנדמה שמשחק ההתנגחות הזה הוא מן התמכרות לא כמוסה שלה. וזה מבאס, מפחיד ובעיקר לא עובד לטובתנו.
אם באמת מתחשק למירי רגב להבין את בוסקילה ואמנים מקופחים אחרים - שתעשה את זה. לא למראית עין ולא כדי לספור לייקים - אלא כדי לעבור את הקדנציה בשלום ואולי אפילו עם נקודות זכות. במקום זימונים ופגישות עם בעלי סמכות נוספים, הייתי מציעה לה לפתוח את הרדיו. יכול להיות שזאת הדרך בה תצליח להגשים את משאלת לבה החדשה, לפי פייסבוק, "להביא לשינוי ולהפוך את גלגלצ לתחנה שוויונית יותר המייצגת את כלל הזרמים המוזיקליים בחברה הישראלית". בינתיים הפוסטים המנותקים רק מטילים אימה על המקום בו החיים התרבותיים נמצאים גם ככה בנסיגה מתמדת.