בשוודיה, נניח, כתבה מקבילה היתה נפתחת ככה: "הקול הצרוד של לורין היל מציף עוד ועוד זיכרונות, ושטוקהולם מתמלאת געגועים לפוג'יז". בתרחיש פחות אופטימלי, זה היה נראה ככה: "הזמן עשה את שלו, לורין היל היא כבר לא תקוות ההיפ הופ שהיתה לפני עשור". במציאות הטראגית והמנומנמת הישראלית, זה מסתכם ב: "נכנעה ללחצים: לורין היל לא תופיע בישראל". עוד יום חלף, עוד מסמך כניעה הוגש ואף אדם לא הוכה תדהמה. לא אנחנו (הכובשים), לא הפלסטינים (הנכבשים) ואפילו לא רוג'ר ווטרס (שתוך כמה שנים מינה עצמו לנציג החרמות התרבותיות). תבוסתנות דוגמת זו של לורין היל, שבמרבית המקרים תתורץ בפסאודו אג'נדה מבוססת שוויון, לא מקוממת ואין בה צער. אלו הם החיים שלנו – הם מתנהלים בין מלחמות, דמים וקיצים, הם רחוקים בצורה תהומית מחייהם האירופאיים של חברינו שהסתלקו, והם חגיגה אירונית של ספקנות ואי-ציפייה. בקסטריט בויז בדרך לכאן? הטילו ספק. אלט ג'יי? הטילו ספק. מו, מק דמרקו, וואן ריפבליק, סוזן ווגה, דמיאן מארלי ואריאל פינק? הטילו ספק. תופעות הלוואי של התרופה (ספק) למכה (ביטול הופעה) הן אפתיה ופלגמטיות. בחיאת, למי אכפת אם לא מתאים לכם לבוא להופיע כאן, גם ככה אין כסף.
ולמרות האדישות הכללית, לורין היל הצליחה לעלות על העצבים. בהסבר שעלה בפייסבוק כתבה "כשהחלטתי לנגן באזור, כוונתי היתה להופעה גם בתל אביב וגם ברמאללה. אולם לקבוע הופעה באזור הפלסטיני באותו זמן כמו ההופעה בישראל הוכח כאתגר". הטיעון הזה אמור לעורר בנו רגשות אשמה שבלעדיהם אנחנו רק רבע אזרחים. לא רבע, מאית. זו הרי התכונה הנרכשת הראשונה שלנו כישראלים, אנחנו נולדים למציאות שהמוסר בה מעורער מהיסוד, וממשיכים להתגלגל הלאה משם כי לכאורה אין ברירה – ומרגישים אשמה. קמים אשמים בבוקר, אוכלים אשמים בצהריים ומסיימים אשמים את הלילה. אלא שהמסר החשוב (ובמקביל הלקוי והיומרני של היל), הגיע מאוחר מדי.
אין במילים אלו התיימרות לקבוע אם מודל החרם הוא אפקטיבי או לא, אם יש לו הצדקה, אם הוא משמעותי לאלו שמחליטים בשבילנו החלטות גורליות. בפועל יש שתי גזרות, יש את מי שיפעל באינטנסיביות כדי לעורר אותנו מהשינה העמוקה באמצעות חרם, ויש מי שלעולם לא יבין את הקשר בין ריסוק רוחם של צרכני תרבות להזזת עניינים בגדה המערבית ובעזה. בסוגיה הזאת, אגב, גם אני לא הגעתי להחלטה (למרות שהנטייה הטבעית שלי היא להאמין בדרכים יעילות יותר, ממוקדות בממשלות שנבוכות אפילו להגיד את המילה "כיבוש"). אבל כאן זה לא רוג'ר ווטרס פינת אלביס קוסטלו, לא מדובר באמנים שבאופן נחרץ החליטו לעבוד, וחזק, באג'נדה שאימצו (טרחנים ככל שיהיו). הצער הוא שמדובר במוזיקאית שביקרה בישראל, כנראה מתוך חיבה למקום ולקהל (ולכסף?), ושלושה ימים לפני המועד החליטה להתקפל.
וזאת לא סתם התקפלות. אם היל היתה מוסיפה לדבריה התנצלות לקהל שאוהב אותה ורכש כרטיס במיטב כספו, כל זה היה נשאר במנעד שבין משעמם למאכזב. "לכן החלטנו לבטל את ההופעה הבאה בישראל", היא ממשיכה, "ולחפש אסטרטגיה אחרת להביא את המוזיקה שלי לכל מעריציי באזור". הנורה לא נדלקה כך לפתע ולהיל לא חלחלה מורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא גם לא היתה הגונה מספיק לכתוב שהלחצים הפוליטיים הכריעו אותה (כי גם היא – כמונו וכמו שכנינו – רוצה לעבוד ולחיות את חייה בלי בעיות). הפוך, היל הבעירה את האנטגוניזם המיידי והביאה אותנו למצב צבירה של חוסר אמפתיה מוחלט, כשהשמיטה מהטקסט שלה את המילים הבאות: "מצטערת שהמציאות הקשה הביאה אותי לעשות זאת", או "מתנצלת על הצעד הזה", או "סורי", וחתמה באיחולי סרק לריפוי, שלווה ופתיחות הנחוצים לפתרון ארוך טווח לאזור ולאנשיו.
לא נולדנו אתמול, אבל כן נולדנו לזה. אנחנו לא זקוקים לאיחולים לבביים. גם השכנים שלנו לא. אנחנו גם לא מבקשים שתפסיקו להחרים אותנו, זה מתפזר כמו אבק ולא מעורר את היצרים הנכונים, של האנשים הנכונים. אנחנו בסך הכל רוצים שתתייחסו אלינו כמו לכל קבוצת מעריצים ששמחה לצרוך את האמנות שלכם. החיים כאן הם קשים, מלאים קונפליקטים ובעיות. לא כולנו שמחים עם המצב הנוכחי, חלקנו מוחה, חלקנו מדחיק, חלקנו עושה את הכל כדי לשמור על איזון שבין פעולה לחיים. לא רוצים להיות כאן? אל תשחקו לנו בראש, תגידו שכן ואז לא ואז כן ושוב לא. אין לנו סבלנות להתפכחות מאוחרת ולצדקנות שאין לה תחתית. תעמדו בחרם, או תתרחקו ממנו – העיקר שתחליטו.