אחרי שנים של עבודה קשה הגיע הרגע הזה שבו השירים שבחרתי בקפידה לאורך השנים נאספו לאלבום שלם, מופע ההשקה עוד רגע מוכרז כסולד אאוט - ואז, באחת, הכל נעצר.

תקופה מטורפת עוברת עלינו, על כולנו, וזה מרגיש שהעולם נמצא במלחמה שקטה. נגיף אלים ומסתורי הגיע לאט לאט, כבש ושיתק את השגרה שלנו. הוא מרחיק ומקרב אנשים, עוצר לנו את החיים, אבל מנגד - מחבר אותנו לעצמנו ולקרובינו האמיתיים.

הוא פוגע לנו בפרנסה ובכלכלה, אבל נותן לנו להבין שאפשר להסתפק ולחיות גם בלי התאוות הגדולות שנגררנו אחריהן במהלך חיינו. כן, מתברר שבמרתון המטורף הזה של החיים אנחנו לפעמים מאבדים את זה, וכל כך הרבה רעש שנמצא ביום יום שלנו גורם לנו להסתער על השקט כשהוא מגיע.

וכשסוף סוף יש לנו את השקט הזה - אנחנו מנצלים אותו לכל-כך הרבה דברים; קריאה, כתיבה, יצירה, מנוחה, ספורט וקניות. אבל כולנו מנצלים את החופש הזה עד שאנחנו מתעייפים ממנו, ממש כמו המשפט הידוע ההוא כשחוזרים מחופשה ואומרים שאנחנו "צריכים חופש מהחופש".

אבל פתאום קרה משהו, שגרת החיים שלנו נעצרה ויש כל כך הרבה זמן פנוי. התחושות של החופש והפחד מתערבבות יחד וגורמות לסוג של חרדה לא מוסברת. כן, זה מפחיד, ואנחנו מודאגים. מודאגים מהפרנסה שלנו, מהבריאות שלנו ושל הסובבים אותנו, ואמנם יש לנו את כל הזמן שבעולם לעשות הכל - אבל אנחנו לא מצליחים לעשות כלום.

 

עברתי שנתיים משוגעות עם מעברי דירות, מערכות יחסים, פרידות, פתחתי עסק בדרך להגשמת החלום שלי, התאהבתי, נשבר לי הלב, התחזקתי, כתבתי והופעתי - ובעיקר, באמצע כל השגעת הזאת, עבדתי על אלבום הבכורה שלי. זו הייתה שנה של הגשמת חלום, שנה שנפתחה עם הסינגל הראשון שלי "סוודר", ולפני כחודש חגגתי את הוצאת את האלבום הראשון שלי - 12 שירים שהשקעתי בהם את כל הלב שלי.

היו לי כל כך הרבה תכניות לאלבום הזה, הייתי אמורה לצאת לסבב הופעות ומופע להשקת אלבום, התרגשות לא מוסברת וציפייה לכבוש את היעדים שהצבתי לעצמי במהלך השנה הזו -  אבל עכשיו בראש מתרוצצות מיליון שאלות: מה יהיה? הוא יצליח? הם יאהבו? אכשל? ואם כן, מה אז? ואז הכל התחיל.

ואצלי זה נחת מכה אחרי מכה: כמה ימים אחרי שיצא האלבום סבא שלי האהוב והיקר נפטר, במהלך השבעה גדלתי בשנה, אבל לא באמת חגגתי את יום הולדתי ה-26. בנוסף, מיד עם תום השבעה, התבשרתי יחד עם כל עם ישראל על התפרצות הקורונה בארץ. איזה סרט. מה קורה? זה ממש לא מה שציפיתי לו. העולם עצר מלכת.

הופעות פורים התבטלו, היומן פתאום מתרוקן יחד עם ההופעה בזאפה שכל כך חיכיתי לה, אין טיסות, אין רכבות, אין בתי ספר, קניונים ומפגשים. עצרו הכל! זו כבר לא בקשה, זו דרישה. אנשים נכנסים לבידוד וההיסטריה שולטת. קורונה טיים.

כולנו יודעים מה ההשלכות של הנגיף המטורף הזה שעצר לנו את החיים, ואני בטוחה שעכשיו, אחרי שאנחנו כבר כמה שבועות בלופ הזה - כולנו כבר מבינים שזה לא משחק. הרחובות והפארקים כבר לא מלאים, החוקים מתחילים להיות נוקשים יותר, מספר החולים קופץ, ולצערנו איבדנו גם חלק מהם. אנשים מפחדים ובצדק.

אבל בואו רגע, גם אני מפחדת. זה בסדר לפחד, זה בסדר להבין שהמצב לא מזהיר, וזה בסדר לא לייפות אותו בכוח. למרות זאת, יש גם צדדים יפים בתקופה הזאת, וזה הזמן שלנו להיאחז בהם.

זה הזמן שלנו להרים את העינים לשמיים, להקשיב לים, לתת לעצמנו להינות מציוץ הציפורים בבוקר, להביט בכוכבים בלילה, לקטוף פרי מהעץ או להתגלגל בדשא. כל הדברים האלה, הפשוטים שכבר שכחנו, שפעם היו עולם ומלואו בשבילנו. סוף סוף יש לנו זמן להקשיב לעצמנו ולהגיון הבריא שלנו. סוף סוף משהו עצר את היצר הזה של האדם לטפס ולהגיע כמה שיותר גבוה מבלי להבין שהוא הורס את האוויר שהוא נושם.

עכשיו האוויר שלנו נקי ואפשר ליהנות מהחמצן שאנחנו נושמים. נעצרו כל ההפרעות והסחות הדעת, וקיבלנו מסר ענק מהיקום ואנחנו חייבים להקשיב לו. זה רק אנחנו אלוהים והטבע. הרסנו המון, אז בואו ניתן לטבע לשקם את עצמו. קחו את ההפסקה הזאת לטובת ניקוי פנימי, ליצירת שלווה פנימית. תיהנו מהניקיון הזה, אנחנו צריכים אותו.

תתמקדו באחדות שנוצרה כאן ובהבנה שעם ישראל הוא אחד יחיד ומיוחד. חלוקות מזון, בניינים שלמים שרים במרפסות וקירוב לבבות עם בני המשפחה שלנו. זה הרגע לעצור ולתת לטבע לעשות את שלו. יהיה בסדר, אנחנו חזקים ונעבור גם את זה. ואם נחזור לזה טובים יותר - עשינו את שלנו לעולם.