1. קאזה

נתחיל דווקא עם מה שמסמל את סוף והניינטיז ותחילת שנות ה-2000 והדיגיטל: תוכנת שיתוף הקבצים הנוסטלגית הזאת הייתה הדרך הכי טובה, והאמת שבערך היחידה, שהייתה לנו להוריד שירים. למתוחכמים מבינינו היה את גרסת "קאזה לייט", שהייתה נטולת פרסומות. ההורים לא הרשו מאימת הוירוסים, אבל לנו לא היה אכפת. הסוד האמיתי היה לדעת שלפעמים, מסיבה לא ברורה, כדי למצוא שיר של היהודים היית צריך להוריד בכלל שיר של אביב גפן. מסתורין אינטרנטי שכזה. 

2. ווינאמפ

לפני היוטיוב, והאייטיונס והספוטייפי הייתה לנו את ווינאמפ הישנה והטובה עם לוגו הברק, באמצעותה שמענו את השירים שהורדנו בקאזה, הכנו פלייליסטים, ומעל הכל - בשבילה הורדנו סקינים. זוכרים, סקינים? האתגר הגדול היה למצוא את הסקין שגם יהיה הכי מגניב, ושעדיין יהיה אפשר לקרוא בו את השמות של השירים באופן ברור.

3. טאוור רקורדס

הסניף האחרון של טאוור רקורדס (או בשמה המגניב יותר, "טאוור") בישראל נסגר לפני שנה, אבל כבר הרבה מאוד שנים שהרשת הזו ודומותיה איבדו את הרלוונטיות שלהן. בשנות התשעים עוד היינו קונים דיסקים, ואם היינו עושים את זה בטאואר רקורדס היינו מרגישים אמריקה: לוקחים דיסק, שומעים באוזניות בחנות, ומנסים להחליט האם הוא שווה את 69.90 השקלים שלנו. 

4. ליריקס באוואי

אח, ה"Away" וה-"About" של האיסיקיו. המרחבים האלו היו לא פחות מחלון לנפש שלנו, שם היינו בונים את התדמית שלנו, מוסרים ד"שים לחברים מהכיתה, כותבים פתגמים שאנחנו אוהבים והכי כיף - כותבים שורות משירים. הבחירה בשיר לכתוב לאוואי הייתה החלטה שקולה ורצינית. להיות פילוסופי עם "סוף העולם" של אביב גפן? או לנסות להרשים את הילדה שאתה אוהב עם "היא לא דומה לאף אחת"? קריטי.

5. דיסק מנקה

הדיסקים הביאו איתם הרבה הזדמנויות לתקלות - אבק, לכלוך, שריטות, קפיצות, דברים כאלה. אבל אל דאגה - הדיסק המנקה היה גיבור היום: היינו מכניסים אותו לקומפקט דיסק, נותנים לו לעשות את העבודה שלו ומקווים לטוב. המתקדמים היו חוקרים את המברשת הקטנה הזו שיש עליו. 

6. להקליט שירים מהרדיו

מכשיר הרדיו-טייפ שהיה בחדרו של כל נער מתבגר איפשר לו לשמור לעצמו מוזיקה, בטכניקה אמנם מסורבלת ולא נוחה בכלל לעומת היום, אך מלאה באדרנלין והתרגשות. זה הלך ככה: מפנים כמה שעות לפחות, שמים קלטת בטייפ, מפעילים את הרדיו ויושבים עם אוזניים מחודדות. כששומעים שיר שאוהבים, לוחצים מהר על "רקורד". וכך נוצר לו מיקסטייפ. הגרסה האובססיבית הייתה להקליט צד שלם של קסטה באותו שיר.

 

7. לקבל דיסקים מכל מיני מקומות

חברות כמו פפסי, קוקה קולה וברגר קינג היו דואגים להכין אלבומים עם להיטי התקופה, ולחלק אותם ללקוחות שלהם, בקטע של - קנה שישיית בקבוקי קולה וקבל אלבום ובו הלהיטים המקומיים (למשל סטלה מאריס) והבינלאומיים (למשל דה קרנבריז). בחברות קטנות יותר העניקו דיסקים עם אותם להיטים רק בגרסאות קאברים נוראיים.

8. הופעות בפארק מים

את ההופעות הראשונות שלו ראינו כשאנחנו לובשים בגד ים ואוכלים נקניקיה בלחמניה: שב"ק ס' בלונה-גל בצפון, אתניקס בשפיים. ימים טובים של שילוב מופלא בין בריכת גלים, המוניות ולראות מישהו מפורסם בשר ודם.

9. חוברת עם מילים לשירים

היום אם אנחנו רוצים לדעת את המילים לאיזה שיר מספיקה לנו חצי דקה על גוגל, אבל פעם היינו צריכים לחכות בסבלנות שאל השבועון ראש אחד יצורף מוסף הליריקס הנכסף, ובו המילים לכל הלהיטים הגדולים של אותה תקופה. כשהוא היה מגיע היינו קוראים אותו שוב ושוב בתשומת לב, כדי לדעת בדיוק את המילים לכל השירים שאוהבים.

10. לשמוע במחשב של הכיתה

הימים היו ימי תחילת הטכנולוגיה, ובתי ספר חשבו שמאוד כדאי שיהיה בכיתות מחשב, כדי ליישר קו עם העתיד או משהו כזה. מה שקרה בפועל זה שאנחנו, ילדים חצופים וכפויי טובה שכמותנו, ניצלנו את ההזדמנות כדי להתקין קאזה במחשב הכיתתי ולהוריד שירים כמו "טראנס הדרדסים". מתי כבר נגיע דרדסבא?

11. קייסים של דיסקים

זה אולי היה כבד ולא נוח ולא היה לנו כוח אף פעם להחזיר את הדיסקים לשקף שלהם, אבל זו הייתה הדרך לאחסן כמות גדולה של דיסקים לקראת נסיעה ארוכה באוטו או כדי לגוון את הדיסקמן בטיול השנתי. מוניקה סקס ודסטניז צ'יילס חלקו מרחב, אלו לצידם של אלו, וחיו בשלום.

12. לצרוב בנרו

השלב הבא אחרי שמורידים שירים בקאזה ושומעים אותם בווינאמפ היה לצרוב דיסקים בעצמנו. לשם כך היינו צריכים את התוכנה "נרו", חבילת דיסקים לצריבה שרכשנו באופיס דיפו וטוש בלתי מחיק. אחרי שהדיסק היה מוכן, היינו נותנים לו כותרת מגניבה שלעולם לא תעזור לנו להיזכר מה יש בתוכו. הבאסה הגדולה הייתה להיתקל בנגן ש"לא קורא צרובים".

13. דוכני דיסקים צרובים

בין לצרוב בעצמנו לבין לרכוש דיסק אמיתי בטאוור רקורדס הייתה דרך אמצע: לקנות דיסקים צרובות במקומות כמו התחנה המרכזית או שוק רמלה לוד. זה אולי לא היה הדבר האמיתי, אבל הייתה עטיפה מפוקסלת מודפסת על נייר זול, וזה גם משהו.

14. דיסקמן במתנה ממעריב לנוער

הכתבות בראש1 ומעריב לנוער היו נחמדות, אבל בואו נודה בזה - כולנו רצינו לעשות מנוי בגלל המתנות השוות: ספה מתנפחת, "קפוץ לי", והיהלום שבכתר - הדיסקמן. עם אנטי זעזועים.


15. היטמן

אלבומי האוסף "היטמן" שלטו בחיינו המוזיקליים בשנות ה-90. הם נמכרו במאות אלפי עותקים וקבעו את הפלייליסט באותם שנים. אחת המחלוקות הכי גדולות בעולם, עד היום, הוא התשובה לשאלה: איזה אוסף היטמן היה הכי טוב- 7 או 8?

אין תמונה
זהארן אלוש במאמצי השכנוע. הפעם בלי עזרתו של קיטי

16. השיר של פיפא 98

דרך נוספת לגלות מוזיקה חדשה הייתה משחקי מחשב. בשנת 98 כולנו היינו דבוקים ל"Song 2" של בלר, שהיה שיר הנושא של משחק הכדורגל פיפא 98.

17. לבהות בצורות של המדייה פלייר

מי צריך קליפים כשיש את הויזואליזציה של המדייה פלייר לבהות בה ולהתפנט? אין כמו לשים שיר, לתקוע מבט בלהבות המשתנות לפי הקצב, ולהרגיש בטריפ אסיד בגיל 11. 

18. מיני דיסק

המיני דיסק הוא סיפור די טראגי בהיסטוריה של הגאדג'טים. למרות שבתכל'ס היה מדובר במוצר מהפכני (הראשון לכווץ את קובצי האודיו), הוא זכה להצלחה קטנה וקצרת מועד, איפשהו בין הדיסקמן ל-MP3. הוא היה חביב בעיקר על מטיילים, צעירים, וחובבי מסיבות טראנס בגואה.

אין תמונה
זהארן אלוש במאמצי השכנוע. הפעם בלי עזרתו של קיטי

19. בונוס למתקדמים: המצעד של נטו

אם אתם מכירים את זה אז סימן שהייתם חובבי מוזיקה רציניים בניינטיז. המצעד הזה, שעד היום לא ברור מי בדיוק עמדו מאחוריו ומי היו העורכים שלו, שודר בערוץ המקומי (!) ודירג שירים ישראלים לצד לועזיים, בעטיפה גראפית בסגנון ג'ונגל. זה היה פייט רציני לאמטיוי, אם לא היו משודר אחריו טקס "נבחרי העיר" של עיריית רמת-גן.