כמעט שעה לתוך מופע הגלאם רוק של נינט טייב ביום רביעי האחרון, ולפתע נראה כאילו העולם עצר מלכת. החשמל מורגש היטב באוויר הפתוח של זאפה גני יהושע, הלב לא רגוע והאדרנלין עוד דופק בקצב, כשהגיטרה החשמלית הכחולה והחדשה שלה מתחלפת בזו האקוסטית. היא פונה לאלפי האנשים בקהל באינטימיות ששמורה רק לה, ומספרת על השיר החדש שיצא לאור רק לפני חודשיים – "שלא תיפול הרוח".
נינט מתחילה בשקט, ותסמכו עליה שהיא יודעת, יודעת איך ברגע כובשים את העולם. בית אחד והיא כבר משתתקת עם חיוך קטן של התרגשות, כשהקהל השבוי בקסם הטהור שמבטיח ימים טובים יותר, משלים לבד את השקט בשירה הרמונית. כן, נינט, גם אנחנו התגעגענו.
החיבור הזה עם הקהל מלווה את הזמרת לאורך כל המופע, שמרעיד את הפארק עם באסים וסאונד שנשמע למרחקים. ונינט? היא שקועה עמוק בתוך המומנט הפרוע שלה, ואם לא הבטן הקטנה שמבצבצת מבעד ללוק הרוקיסטי המתבקש, אפשר כמעט לשכוח שהיא בחודש השישי להיריון השני בחייה.
היא לא מתנצלת, להיפך, יש לה מסר חד וברור להעביר על הבמה הזאת. "מה אני לא אופיע? ברור שאני אופיע", היא מבהירה ומכניסה אותנו עוד קצת לתוך החיים המסקרנים שלה, "יש קטע כזה לאנשים, שכשנשים בהיריון מתבלבלות אומרים 'טפשת היריון', עכשיו זה מעצבן אותי, כי למה אם אנחנו מתבלבלות זה טפשת, וזה היריון וזה הורמונים? אסור לנו להתבלבל? אז מעתה ואילך כשאתם רואים אישה בהיריון והיא כולה מבולבלת, תגידו שהיא נרגשת. למה? כי היא יוצרת חיים בתוכה. עכשיו כשפתרנו את זה, אפשר להתחיל".
והיא התחילה הכי חזק שיש. כבר מהאקורד הראשון באינטרו, נינט בליווי חברי הלהקה המחשמלת שלצידה, לא עצרו לרגע. עם סיומו של שיר הפתיחה "Superstar", מתוך האלבום הלועזי "Paper Parachute", גם הבודדים שעוד התרווחו להם על המחצלות, בהתאם לווייב המיני פסטיבל במתחם, קפצו על הרגליים. וזה מובן, אם יש משהו שנינט יודעת לעשות, זה למשוך את כל הפוקוס אליה כמו סופרסטארית אמיתית. לא סתם היא ניצחה בגמר העונה הראשונה של "כוכב נולד" ושינתה את פני הפריים טיים הישראלי, וגם עכשיו כשהיא סוגרת מעגל בפאנל השופטים של "הכוכב הבא" (קשת 12), ברור לכולם שנינט סוף סוף שבה הביתה ובגדול.
אי אפשר לנתק את האמוציונליות מהרגע הזה, במיוחד עבור אותם המעריצים שמדקלמים כל מילה ומילה מהשירים הפחות מוכרים של הכוכבת. הם התאהבו בה ב"ים של דמעות", הלכו איתה יד ביד כששינתה את תדמית המאמי הלאומית לרוקיסטית בלתי מתפשרת, התגעגעו כשהעתיקה את חייה לטובת קריירה בינלאומית בלוס אנג'לס ועכשיו, כשהיא סוף סוף כאן – הם חוגגים אותה והיא חוגגת אותם. "אני הולכת להתאבד בשבילכם פה ברמות שאתם לא מבינים בכלל", היא צועקת וגם מקיימת. 
עבורי, כמי שלא עקבה באדיקות אחרי ההישגים של נינט בארה"ב, הבחירה להתחיל דווקא בשירים פחות מוכרים הייתה מעט תמוהה. אין ספק שהשנים באל איי עשו לה טוב מבחינה האמנותית, אבל פגעו בהיכרות של הקהל הישראלי עם סינגלים שיכולים היו להפוך בין לילה ללהיטים בטוחים בארץ. ועדיין, המוזיקה סוחפת, המילים קליטות ואחרי פזמון וחצי מצאתי את עצמי מצטרפת לקהל, ושרה בקולי קולות קאנט לט גו או קאנט לט גו ("Child").
ובאמת אי אפשר להתנתק ממנה. נינט מהפנטת ביופייה, עם קול אדיר וכריזמה שכבר הולכת שנים אינספור לפניה. בין לבין, היא לא מתביישת לפלרטט עם הקהל, לפנות למשפחה ביציע שהגיעה להרים ("סופיה, שותה מים? מחזיקה מעמד? היא גם בהיריון"), לספר בתגובה לקריאות המעריצים על בן הזוג שלה, יוסי מזרחי ("הוא פה בקהל, חסר לו שלא") ולהעביר את המסר שהיא עושה כל כך טוב דרך מילות השירים המדויקים שלה.
בסופו של דבר, לנינט יש את כל החבילה, ואחרי מופע שכזה, אין ספק שהיא יכולה ללמד זמר או שניים על כריזמה בימתית ממגנטת. היא בולטת בנוף הישראלי עם טביעת קול שייחודית רק לה, ואמירה חברתית בועטת. אבל עם כל הכבוד לתדמית הרוק-סטארית הקשוחה, הבאטם ליין כאן זאת הרגישות שפורצת ממנה הלאה. היא רוצה לעשות טוב ועוד קצת טוב ואז עוד טיפה. כל זה מוביל לאקורד הסיום של המופע, עם הלהיט הנוסטלגי "הכל יכול לקרות", שגם הוא מבטיח לנו עתיד ורוד יותר. עכשיו, כשנינט שבה הביתה, תקופת הקורונה מאחורינו ועולם התרבות שוב פתוח סוף סוף לקהל הרחב - אנחנו רגועים.
נינט טייב לא עוצרת ותופיע גם בבארבי תל אביב (4.7)