כמה הערות בעקבות הטור של גל אוחובסקי שהתפרסם כאן ביום ה' האחרון:

1. "הצונאמי של המוזיקה האמונית": באמת? באיזה צונאמי מדובר? ומה זה לכל הרוחות והנביאות "מוזיקה אמונית"? נגיד, "חבלי משיח" של נעמי שמר או "שישו את ירושלים" - האם אלו חלק מהצונאמי או מקרקעית הים? סמליו התרבותיים של המפעל הציוני החילוני, דוגמת הפלייליסט של הלהקות הצבאיות (להקת חיל הים שרה "וביום השלישי" ולהקת הנח"ל "מול הר סיני") לא ביקשו למחוק את אלוהים, ולא את האמונה. היהדות הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, מוזיקה ישראלית מאז ומתמיד הייתה גם מוזיקה אמונית. הגבול בין "עושה שלום" לבין "שיר לשלום" הוא דק מאוד. השימוש ב"אמונית" הוא פשוט אוריינטליסטי ומחטיא את המציאות.

 2. "השיר שאחריו ממש הגיוני שיהיו רק הופעות מופרדות לנשים ולגברים, ובאופן כללי שיפסיקו להשמיע נשים ברדיו": די עם הפאניקה. לא כל שיר שאלוהים מופיע בו, ושבו האדם קורא לישועה משמיים מעמיס אחריו הלכה שלמה וסדורה. אנשים מתפללים וצועקים לאלוהים וזקוקים לו, אולי במיוחד היום, במציאות שברירית שבה הכל זמני ומתפורר, גם בלי להגדיר את עצמם תחת הגדרות זהות ברורות של דתי/חילוני או להשתייך לקהילה דתית כזו או אחרת. מכאן ועד לחשוב שיגיעו עם זה רשימות שחורות של הדרת נשים מהפלייליסט של התחנה הצבאית, זו לטעמי לחיצה מהירה מדיי על הפליי. אני מבין מאיפה זה מגיע, ושותף להוקעתן של תופעות המלוות באי-שוויון מגדרי, אך עם זאת לא כל כך מהר ישבו במצדה הצבאית ביפו אנשי השטריימל. מיליוני יהודים דתיים שאינם אורתודוקסיים, ואפילו כמה שכן, נהנים ממוזיקה אמונית, ממש בין כתלי בית הכנסת, בעודם יושבים לצד נשים, ושומעים קול אישה.

3. "עם עייף שחובש את פצעיו"? איזה פצעים, מהבלאק פריידי או מהסייבר מאנדיי?" לא הכל נמדד לפי אמות המידה של תרבות הצריכה. יש סוגים אחרים של פצעים ואכזבות שאנשים סוחבים עמם ביום יום. לטעון אמירה שכזאת מאשררת את הריקבון שבחילוניות, מה שכמובן לא קיים, אך פעם אחר פעם אלו שאינם מגדירים עצמם "דתיים" נופלים בה.

4. "בסוף המסה הזאת מצטברת": איזו מסה? גם פה, אמירה מבוהלת שבעיקר משקפת את הניתוק של הכותב מהחברה הישראלית. להגיד שמוזיקה אמונית, כפי שהוא מגדיר אותה, או זמרים ששירתם היא תפילתם הם הוכחות ל"מסה מצטברת" מצביע על הבועה התל אביבית שלא מכירה בשום צורת חיים אחרת מחוץ לאפיזודות המצומצמות בין רוטשילד לשינקין, שגם שם באופן מפתיע ימצא אוחובסקי "מסה" יהודית. חצר חסידית בלב שינקין, קהילה רפורמית ואחת קונסרבטיבית. הפאניקה לא נגמרת כאן ובהמשך אוחובסקי מזהיר "הגל הזה שהפך עכשיו למבול הוא עכור ומסוכן"; שוב אני שואל, על איזה גל גל מדבר? ולמה עכור ומסוכן? מה כל כך מסוכן ומפחיד בפנייה אל האל, במקום בפנייה אל הפייסבוק במקרה הטוב, או בפנייה לאדם? שוב, בהלת הדרת הנשים - שכבודה במקומה מונח - לא יכולה פעם אחר פעם לצבוע את כל נתיבי הגישה ליהדות באווירה של פאניקה, דחייה ורתיעה.

 5. "שיר אהבה מזויף לאלוהים": אין שיר אהבה מזויף לאלוהים, כי אין דרך אחת להגיע לאלוהים, לפלרטט אתו או להאמין בו. אהבה איננה דבר מזויף, כמו שאיננה דבר טהור, וגם שיר איננו עניין מזויף, כמו שאיננו דבר טהור. זה גם וגם, ולכן נדרש וויתור ושחרור כדי להחזיק זאת יחד. אני לא חושב שאוחובסקי היה תומך בהוצאת שיריו של מחמוד דרוויש מספרי הלימוד בטענה שהאהבה הלאומית המתגלה בהן היא מזויפת? או שקריאותיהם של ביאליק, גולדברג או זלדה הן זעקות מזויפות.

 6. "אני לא אוהב מוזיקה אמונית" – אוקיי גל, זו זכותך וזו אמירה לגיטימית. "זאת מוזיקה מקולקלת" - הופה, זו כבר אמירה מסוכנת ורעה, בייחוד בימים אלו. "אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי" - מה זה שלי? מה לא שלי? "שלי" זה ביטוי קניין שעשוי להתבטא באופן מסוכן מאוד, היום יותר מתמיד. הרדיו לא שלך, כמו שאדמת ישראל לא של עם ישראל. הייחוס הזה ושיח הבעלות בעידן הנוכחי הוא מסוכן ומסכן. אתה לא יכול להשמיע אמירות שמתנגדות לכיבוש הישראלי או כאלו היוצאות נגד פעולות תג מחיר, כשאתה מכריז "הרדיו שלי".

 7. "כמה טוב יהיה לי אם אעשה כל מה שרבנים זקנים חושבים שהוא רוצה שאני אעשה": איזה משפט עצוב, עוד הוכחה נוספת לאורתודוקסיה השבויה שאוחובסקי שבוי בה, בעל כורחו. הוא רואה ביהדות כאוסף של גברים עם זקנים, ראייה מצומצמת מבחינת הזמן והמקום שבו התגבשה תפיסתו. לא רק שהיהדות היא לא אוסף של גברים, אלא גם אלוהים בעצמו איננו גבר. אם רק היה משכיל להמיר את האורתודוקסיה המופנמת שלו לגישה הקווירית הפעילה שלו, היה זוכה אוחובסקי להבין שהגות, עשייה ואמונה יהודית לא חייבת תעודת הכשר של גברים שחורים עם זקנים עבים או פרפורמנס של סמכות רבנית גברית.

8. "החיבוק שנותנת גלגלצ למגמה הזאת מעלה את הכל מדרגה. הגיע הזמן להזהיר: קודם כל זה לא עניין של טרנד מוזיקלי, כי העניין הוא לא המוזיקה. זה קמפיין להגברת האמונה": האמונה לא זקוקה לקמפיינים, היא הייתה שם, ותמיד שם, עם גלגלצ ובלעדיה. עם עם ישראל, ובלעדיו. גלגלצ היא רק ערוץ גשמי אחד, שרחוק מלהשמיע רק "אבינו מלכנו". ובהמשך מוסיף אוחובסקי מסקנה דתית חורצת וכותב "דווקא במוזיקה אלוהים נחל כאן ניצחון": דווקא? למה דווקא? שיר הוא סוג של תפילה, תפילה היא סוג של שיר. ובכלל, יש שיגידו שלהיפך, מדובר בהפסד מוחץ. כוחה של תפילה לא כדי להפוך לשיר שכל כולו לרכך את חבטי נפשו של היחיד. בשביל זה בורא עולם ברא לנו את האינסטגרם.

9. "באופן כללי, במוזיקה הים תיכונית הגרוב הוא מסורתי, לא דתי, והכל מתחבר באופן יותר רגוע... הגל האמוני הוא לא תיקון כמו הגל המזרחי; הוא לא כיף כמו הגל הפופי; הוא פשוט עוד ניסיון של אנשים דתיים להשתלט כאן על התודעה. הגיע הזמן לפחות להגיד בקול רם שזה קורה": ההפרדה המלאכותית בין מסורתיות לדתיות היא עשויה להפוך לטרגית, כשנעשה בה שימוש רטורי ספקולטיבי לצורך הצדקת טיעון זה. בא אוחובסקי ומסביר לנו מהי מסורתיות ומהו "גל מזרחי" - זה כאילו כמו שאדם לבן יסביר לאדם שחור על מהי גזענות אתנית? מסורתיות אינה יכולה להתקיים בלי תורה, בדיוק שדתיות איננה יכולה להתקיים בלי דיאלוג עם המסורת.

10. "רק שהשירים האלה, יש בהם משהו מיסיונרי. ניחוח של הטפה. זה לא תמים, לא סתם "אהבת ישראל": א. היהדות איננה דת מסיונרית ולכן הבחירה במילה מיסיונרית לכשעצמה היא בעייתית מאוד. ב. זה לא עניין של ניחוח, וזה לא עניין של הטפה. אוחובסקי מאוכזב שזה לא "סתם "אהבת ישראל": גם פה צר לי, אי אפשר פשוט "סתם" לזרוק ביטויים לאוויר בלי להבין אותם ואת המקורות שמהם הועתקו לשיחה הנדונה. "אהבת ישראל" כרוכה בתורת ישראל ואלוהי ישראל - היא לא מושג שמנותק מקונטקסט תיאולוגי סוציולוגי.

ד"ר אלעזר בן לולו הוא מרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללת נתניה, עורך ומגיש חדשות בגלי צה"ל.