אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהלכתי ברחוב עם שיר חדש של אמינם באוזניות ו"ריפרפתי" את המילים יחד איתו, אבל זה היה לפני באמת יותר מדי שנים. זה הרי היה הדבר הכי כיף באמינם, מוזיקה ששואבת את המאזין, מכניסה אותו לטראנס ליפסינק בלתי נשלט, לרוב בליווי תנועות ידיים מביכות והרמת קפוצ'ון.
אמינם היה תחושה, אנרגיה מדבקת כזו, מהות מסויימת שמשתלטת לך על הגוף. אבל בשנים האחרונות - יש שיגידו חמש שנים, יש שיגידו עשור, יש שיגידו הרבה יותר – אמינם איבד את כוח העל הזה, וגם כשהוא מצליח להוציא שירים טובים, להיטים גדולים או להיות ראפ גוד - אני כבר לא רוצה לראפרפ איתו ברחוב. וגם אם הייתי רוצה - מי בכלל יכול לראפרפ יחד איתו את כל המילון, כמו שהוא כל כך אוהב?
אמינם החדש, המבוגר יותר, עדיין מחפש את עצמו. פעם הוא מנסה לחזור לדמות הליצן שעבדה לו בעבר (לשווא), פעם הוא מנסה לעטות דמות של אדם מודע יותר חברתית ("Woke אמינם", יאק) ופעם הוא סתם מתפזר לכל עבר ונופל בכל החולשות המוזיקליות שלו – ביטים מחרידים, פזמונים גרועים ונטייה לראפ רובוטי, מהיר ומעייף רצח.
זה כואב לראות את הגיבורים שלך נופלים, אבל עוד יותר כואב לראות אותם מגששים באפלה, נאחזים בהצלחות עבר ואבודים בחלל. באמת שכאב לי הלב לשמוע את רגע השפל שלו (האלבום "Revival" מ-2017), מתבזה בעקיצות עצלניות לדונלד טראמפ ומראפרפ על כמה שאין לו רצון להמשיף לראפרפ.
"Kamikaze", אלבום הנקמה-במבקרים שלו מלפני שנתיים, כבר נטע בי אופטימיות זהירה. זה אמנם היה אלבום קצר וחד, סוג של תגובה מיידית לביקורת שספג, וכמובן שהיה ברור שהוא חד פעמי, אבל לפחות אמינם לא נשמע כאילו הוא פועל על טייס אוטומטי. ובכל זאת, חששתי מהאלבום הבא שלו. חששתי, ובו זמנית ציפיתי לו. פחדתי שהוא שוב ינסה לקלל את כוכבי הפופ של הרגע, לעורר שערוריות סתמיות או גרוע מזה, להמשיך לנסות להיות Woke. פחדתי מלשמוע את הכישרון העצום הזה לא מוצא את עצמו. בתכלס, פשוט פחדתי שאשנא את אמינם. כמה שאני שמח להודות שטעיתי לפחד.
אלבומו החדש "Music to Be Murdered By", שיצא בהפתעה כמו קמיקזה, הוא האלבום שכולנו רצינו לשמוע מאמינם של היום. הוא לא מדהים, לא מושלם, אבל הוא סוף סוף טוב. לראשונה, מזה מי יודע כמה שנים, הוא לא מנסה להישמע כמו פעם, ולא מנסה ליצור מוזיקה שתקלע למה שמצפים ממנו, אלא רק מנסה להישמע כמו אמינם של היום, של עכשיו.
כנראה שהביקורות צדקו, כי כשאמינם מוותר על רוב המניירות המעייפות שלו, הוא מצליח להתקרב להתאוששות - יש באלבום שירים מתוחכמים, שפע של משחקי מילים מבריקים, ותודה לאל, סוף סוף כמות הגיונית של ראפ מהיר לשון. אחרי כל כך הרבה זמן שבו חיפש את עצמו, האלבום הזה מרגיש כאילו סוף סוף הכרנו את אמינם הבוגר. יחסית, כמובן. בכל זאת, זה אמינם.
הדוגמה הכי טובה לזה היא הסינגל היחיד של האלבום, "Darkness", שיר שכמוהו אמינם לא יצר כבר שנים. שיר שמצליח להגיב על אירועים רלוונטים (בעיית פיקוח הנשק בארה"ב), דרך תיאור מתוחכם של סיפור קוהרנטי (הירי ההמוני בלאס וגאס מ-2017) עם דימויים מבריקים (רצף השורות על האלכוהול, כולו בסלנג מעולם המושגים של הרובים) וכפל משמעות פשוט נפלא, שמשאיר סימן שאלה לאורך השיר אם הוא מדבר בתור אמינם או בקולו של הרוצח.
הביט המעולה, שסוף סוף משתמש בחוכמה בסימפול של שיר מוכר ("Sound of Silence" של סיימון וגרפונקל), מבסס את האווירה האפלה עד לסוף הבאמת מצמרר של השיר. ותאמינו או לא, את כל זה הוא צלח ברגישות שיא לנושא הנפיץ, מבלי לעורר אף פרובוקציה, ועם אמירה משמעותית.
יש עוד כמה רגעים מצוינים באלבום: "Yah Yah" הוא שיר התחראות ראפרים ממעלה ראשונה; "You Gon’ Learn" הוא רטרוספקיבה קרייריסטית חשופה, "No Regrets" הוא היפוך על המנון ה"לא שם זין" הקלאסי של אמינם, עם מבט צלול על המשבר של השנים האחרונות. אפילו השיר "Godzilla" עם ג'וס וורלד ז"ל, בו אמינם חוזר על תרגיל הראפ המהיר המעייף שלו, מצליח שלא להישאר גימיק סתמי.
לאורך כל האלבום אנחנו מקבלים שפע של הומור עצמי, קריצות ויחסית לאמינם של השנים האחרונות - משמעותית הרבה פחות שורות מעוררות קרינג'. הביטים סבבה ברובם (ואפילו טובים לפרקים), הפזמונים כמעט ולא מפריעים (ואפילו תורמים פה ושם) ובתי הראפ עצמם מלאים בכמות באמת בלתי נתפסת של משחקי מילים, תבניות חריזה מעניינות וקריצות משעשעות.
אבל לא הכל מושלם, כמובן. שיר המועדונים המאולץ "Those Kinda Nights" עם אד שירן מזכיר גרסה מרודדת של הסינגלים הסתמיים בקריירה של הראפר הלבן, עדיין יש כמה שירים ילדותיים וכמה ביטים שדרוש להתרגל אליהם, ואין ספק שאם הוא היה מוותר על שלושה עד חמישה שירים האלבום הזה היה נשמע הרבה יותר קוהרנטי. אבל בכנות, זה כמעט זניח לעומת המים הרדודים שאמינם השתכשך בהם לפני לא הרבה זמן. אם כדי לקבל כמה פנינות כמו דארקנס אני צריך לסבול 30% של שירים סתמיים - זה מחיר פעוט לשלם עבור יוצר מצטיין כמו אמינם.
אז מה בעצם גרם למרשל מאת'רס לצאת מעט מהעמדה המתגוננת שלו ואשכרה ליישם את הביקורת שהוא ספג? אין דרך לומר בוודאות, אבל יש לי ניחוש מושכל: אמינם תמיד ידע להקיף את עצמו בראפרים פחות טובים ממנו, לא דבר קשה מדי כשאתה הראפר הטוב בעולם, אבל עם פיפטי סנט, D12, אובי טרייס ומי יודע כמה עוד ראפרים נשכחים, לא באמת היתה לו תחרות מסביב. אבל בשנה האחרונה משהו השתנה.
המפתח להבנת אמינם הבוגר הוא רוייס דה 9'5, ראפר ליודעי חן וחבר ותיק של אמינם, שהוציא איתו גם פרויקט משותף לפני כמעט עשור. בשנים האחרונות רוייס, שעומד להוציא אלבום סופר מצופה בסוף החודש, הפך לאחד הראפרים החכמים, המעניינים והמעמיקים ביותר בז'אנר. אולי, כך אני רוצה לחשוב, אמינם הרגיש שלראשונה מישהו עשוי לעקוף אותו, לפחות בעיניו. הרי דור הטראפ יכול לעצבן אותו, אבל לא באמת מאתגר אותו. רויס לעומת זאת, גורם לו לכתוב יותר טוב, ואפשר לשמוע זאת בכל שיר בו הם משתפים פעולה באלבום החדש – בקלות מהשירים הטובים באלבום.
אחרי כל כך הרבה שנים בטופ של משחק הראפ - אמינם התעייף. הוא עלה, נפל, התמכר, נגמל, נעלם, חזר, נכתש בביקורות, וכתש חזרה. עכשיו, במידה מסוימת, הוא נולד מחדש. זה אמינם בחליפה קלאסית, אבל האדם שתחתיה חדש ורענן.
אם באלבום הבא שלו הוא יפסיק לחלוטין להתייחס לקולות הביקורת, יהנה לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, ישאל את עצמו מה באמת בא לו להגיד וחשוב מהכל, ילמד מרוייס (מי היה מאמין שיבוא היום ויהיה אפשר לומר דבר כזה), אולי הוא יכול להביא לנו עוד קלאסיקה. אולי גם לא, כי עם אמינם באמת שאין איך לדעת. כל מה שאני יודע כרגע זה שלראשונה מזה מי זוכר כמה שנים, מצאתי את עצמי הולך ברחוב, מאזין לשיר של אמינם, ומתחיל למלמל את המילים יחד איתו. חבל שלא היה עלי קפוצ'ון.