תמיד פחדתי מזמן פנוי. למעשה, אני חושבת שעד היום זה הפחד המהותי ביותר בחיי: לא לעשות כלום ולשהות יותר מדי זמן בבית.

והנה זה הגיע משום מקום ובלי הכנה - יצור קטן ועגול שנראה כאילו נחת מהחלל החיצון. על פניו הוא לא נראה מזיק, אולי אפילו חמוד, אבל עם הכתר הזה שלו הוא הכניס עולם שלם למציאות שלא ידענו כמותה בעבר.

ועכשיו אני צריכה להתעמת פנים אל מול פנים עם הפחד שלי - השעמום. בלי במה, עם הופעות שמבוטלות בזו אחר זו, ממש בקצב הקורונה, ובעיקר, מעל הכל - דחייה של פרויקט שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, סינגל חדש שהיה אמור לצאת החודש בשיתוף פעולה בינלאומי עם קלי קלרקסון.

מדובר ברגע מכונן ומרגש של ממש בחיי, כזה שהיה אמור לכלול טיסה בשבוע שעבר לאולפנים בלוס אנג'לס - או בקיצור - כל החלום המגניב הזה, שכל אמן חולם עליו בילדותו, נכנס למצב של המתנה.



בימים הראשונים חשבתי לעצמי שאני משתגעת. לא בא לי לכתוב, לא בא לי להלחין, ומי בכלל יכול להתעסק במוזיקה כשהוא בודק חום כל שעה, ואנשים ממשיכים להידבק והכל מתפשט? הלחץ של הימים הראשונים, הדאגה להורים, הילד, בעלך. הכל מוצף ומציף.

אבל, איזה פלא, אנחנו כבני אדם מתרגלים לכל סיטואציה: פתאום אני מסתכלת סביבי וכל מה שאני רוצה וצריכה קיים כאן ועכשיו; לני שלי, החיוך שלו, והרעש שממלא את הבית. הבית עצמו, שהוא המקדש שלי מבחינתי תמיד, ובעלי שלא מפסיק להרגיע ולפנק - פתאום, לאט לאט, לכולם בא לפעמים לשיר.

איזה מזל יש לנו. לכולנו. פשוט צריך לזכור לפעמים לעצור ולהסתכל, ולהעריך מה שלעיתים אנחנו שוכחים ביום יום הסוער. אז נכון, הכל ייאלץ לחכות, והמציאות כרגע היא לקום בבוקר, לשתות קפה לצד ארוחת בוקר טעימה עם המשפחה, לשבת עם לני שלי על חוברות הלימוד, לצייר, לראות סרטים, להתחבק לפני השינה ולשמור על עצמנו.



אני מקווה שכל זה יגמר מהר ושנראה אור אמיתי. מקווה שאוכל לקבוע את כל ההופעות שנדחו מחדש, ומקווה לעבוד על השיר חדש שהיה אמור לצאת כסינגל אחרי שיתוף הפעולה עם קלי. בעיקר אני מקווה להמשיך ולעשות לכולם טוב על הלב. אה כן, וגם לעצמי, כדי שלא אשתגע בלי המיקרופון.

בינתיים, אני אהיה ב-5.4 בזאפה עד הבית. הופעה ללא קהל שתשודר גם כאן בקשת, ויחד ננסה שכולם יהיו על הרגליים ועם הידיים באוויר, כן, למרות שכולם בבית. אני מחזקת את כולכם, אנחנו עם חזק ונעבור גם את זה. אוהבת בלי סוף.