נציגות ישראל באירוויזיון 2019 שיתקיים כידוע בתל אביב לא תהיה מביישת, אפשר להפסיק להכין תירוצים מסוג "אבל היינו עסוקים בארגון האירוע". השיר שכתבו ענבר ויצמן ואוהד שרגאי לקובי מרימי הוא בלדה עוצמתית שחורכת את נימי הרגש בכל האמצעים האפשריים – פתיחה נוגה, מקהלה, מבנה שנפתח בהדרגתיות והקול הייחודי של מרימי. שאלה היא האם זה מספיק.
מיד בפתיחה מוגש לנו סימן ההיכר של מרימי, ה"סלסול". השילוב שלו עם המעבר בין הפתיחה הדרמטית לכניסה השקטה מרפרר להכי מתבקש – השיר של סם סמית' לג'יימס בונד. ההשוואה אמנם מעידה על דמיון בהגשה של שני הזמרים אבל גם מאירה על כמה צדדים פחות מחמיאים. השיר מנמנם בבתים. בתחרות שבה יש רק 3 דקות להרשים, אין מקום לחצי דקה שבה המלודיה מנסה למצוא את עצמה. לאחר מכן מגיע הפזמון שממש מנסה שלא לבלוט. במקום לייצר איזה פיצוץ ראשון (דוגמא קלאסית היא כמובן "השקט שנשאר" של שירי מימון) הוא ממשיך את המגמה של הבית במטרה לייצר מתח הדרגתי, סיכון מודע לעצמו. משם ממשיכות להתווסף שכבות כדי לייצר דינמיות, אבל נשמרת עליה מתונה מאוד עד לסיום שמפגיז בזיקוקי ענק.
אם להציב את השיר אל מול השירים הזוכים בשנתיים האחרונות אפשר לעמוד על היתרון של מרימי. Toy של נטע מול השיר של סלבדור סוברל (שהביא ניצחון ראשון לפורטוגל ב-2017) הם אנטיתזה זה לזה. הרפלקס המידי הוא למקם את Home ליד השאנסון של סוברל, אבל למעשה הוא רחוק ממנו שנות אור במדד הפומפוזיות. קובי מרימי מכיל בתוכו ניגוד מובנה, בין האישיות החבויה לקול המאוד נוכח. אם הוא יצליח להגיש על הבמה את הדיסוננס בין האישיות היומיומית לפרסונה הבימתית, הוא יחפה גם על הצדדים החלשים של השיר וגם על הנטייה לביצוע מגלומני.
מולו עומדת השנה תחרות לא פשוטה. מצד אחד שירים ומתמודדים שנופלים על המשבצת שלו כמו הולנד ורוסיה בשירי ענק שינסו לסחוף את הקהל. מצד אחר שוויץ ואזרבייג'ן עם שירי רדיו שמכילים כמה הוקים די ממכרים. קפריסין גייסה שוב את כותב הלהיטים אלכס פ. בשביל לעשות מה שהם כמעט עשו בשנה שעברה, ואיטליה עם השיר הכי מעודכן. עוד לא הגענו לצרפת שסיפקה מועמד עם סיפור אישי מרסק, נורבגיה כיאה למדינה סקנדינבית הביאה שיר פופ מושלם, ואיסלנד ופורטוגל על תקן הביזאר המושך.