במקום לשבת כרגע במלון ברוטרדם, להסתכל בפעם העשירית על החזרה המצולמת של עדן אלנה, ולחפש מה אפשר לשפר או לתקן - אני יושב בדירה שלי בתל אביב ועובר על זכרונות מצולמים. עברו כמעט שנתיים מהרגע ששינה לנו את החיים, וסיון יאנג, מפיק המשלחת, שולח לנו תמונות בקבוצת הוואטסאפ של המשלחת כדי להזכיר כמה כיף היה אז בליסבון.
עוד תמונה ועוד סרטון, בולעים כל פיסת תיעוד כדי להיזכר בשבועיים שחילקו את החיים של כולנו ללפני ואחרי. אני מסתכל עלינו, חבורה של 20 איש שקמים בבוקר למשימה לאומית - משלחת ישראל לאירוויזיון 2018. כולם כל כך דרוכים, מרוכזים ורציניים, אבל לא שוכחים להצחיק אחד את השני כדי שנזכור שבאנו לעשות שמח. לנצח ולעשות שמח.
אני מסתכל טוב על נטע. זו לא נטע שאני מכיר היום. זו נטע של "רגע לפני", הכי שמורה ומוגנת, הולכת במסלול הארוך אל הבמה, לא מבזבזת מילים או חיוכים, רק עושה פרצופים ומתאמנת על הפתיחה של המופע. ריכוז שיא ושקט של ג'ודוקא לפני הקרב הכי גורלי על צבע המדליה.
מאחורי הקלעים היה דיבור נגוע על המשלחת הישראלית: אמרו שאנחנו קשוחים מדי, לא נותנים להתקרב לנטע. הרבה מתח, ריבים ותקלות מול המערכת. באנו כמנצחים וזה לא בדיוק בא בטוב לכולם. פייר? עוד לא הומצא הקמע, הסרט האדום או השום שישמור עלינו מהעין הרעה שהייתה עלינו אז ב-12 במאי.
והיה אסור לה לדעת מזה. היא הייתה כל כך מרוכזת, שלפעמים זה נראה שהיא לא שומעת אותנו מדברים סביבה. כולם רצו פיסה ממנה, רצו להקדים את המאוחר - הרי היא הזוכה. אבל עוד לא. שמרנו עליה, כל הזמן, כמו ששומרים על התכשיט הכי יקר בעולם.
"אנחנו זוכים באירוויזיון". זה היה המוטו שלנו, ואי אפשר היה להזיז אותנו ממנו. "בוקר טוב, אנחנו זוכים באירוויזיון". חודשיים שלמים של סימנים קוסמיים שהציפו אותנו מכל עבר. מכירים את זה שאתם מסתכלים על הטלפון ובדיוק השעה היא 22:22? אז ככה כל יום. סימן הוא סימן.
מחוץ לחלונות החדרים במלון אפשר היה לראות את הארנה, ובקבוצת הווטסאפ של המשלחת הייתה הוראה שבכל בוקר חובה לברך את הארנה ולדמיין איך היא נפתחת ב-12.5 ואנחנו טסים ממנה ישירות לחגיגות בכיכר רבין.
20 איש עם אנרגיה כל כך חזקה ומדויקת - מי יכול עלינו? והמספרים היו לגמרי לטובתנו: 70 שנה לישראל, 20 שנה לדיווה, 40 שנה לאבניבי. הגענו לליסבון לקחת את הפסלון ולהעניק למדינה שלנו את המתנה הכי יפה שאפשר להביא לה ליום הולדתה.
נטע תמיד מספרת על רגע ההכרזה ש"דורון צעק ניצחנו באירוויזיון! ואני רגילה שהוא אומר את זה כל הזמן...". אז
איך הייתי כל כך בטוח בניצחון מהרגע הראשון? מכירים את הדמות שלי מארץ נהדרת? אז הנה זה בא: חודשיים חלמתי על הניצחון הזה בכל פעם שעצמתי עיניים. בשבוע התחרות בליסבון כבר הרגשתי שיש לי כוחות על, ובבוקר הגמר החלטתי שחוץ מלברך את הארנה אני מדבר גם עם העננים.
שאלתי את העננים, ברצינות גמורה: "מה יקרה היום בערב?", והעננים התחילו לזוז ומעל הארנה נוצר ענן בצורת פרצוף של נטע עם שני גולגולים קטיפתיים לבנים, ומתחתיו עמוד ענן שיוצר את הספרה 1 שממנו יצא שובל ארוך, כמו מטוס ריסוס, ובקצה השובל - ענן בצורת קפריסין. בשלב הזה אתם ודאי חושבים שאכלתי סלט פטריות לארוחת בוקר - אבל אתם טועים. זה מה שראו עיני. חשבתי לצלם כי הרי אף אחד לא יאמין לי, אבל הרגשתי ירא שמיים ולא צילמתי. מי שרוצה - שיאמין.
הונגריה שלחה לאותו אירוויזיון להקת רוק כבד. הם עלו שיר אחד לפני נטע עם רעש, כסאח ותמרות עשן. חברים טובים בקהל תיעדו אותי קופץ וצורח, עטוף בדגל ישראל כמו טלית. מדי פעם מסתכל למעלה כי הבנתי שיש באולם אנרגיה של זכייה ואף אחד לא מרוכז בה באמת.
שניות אחר כך, נטע עלתה על הבמה ונתנה את הביצוע המושלם ביותר של טוי. שלושה חודשים של עבודה התפוצצו לי בצורה מופלאה מול העיניים. הלכתי לשירותים לשטוף פנים, ודרך השתקפות העיניים שלי במראה קיבלתי מסר חזק מאד: "זה שלכם. תתרכז. אף אחד לא מרוכז פה כמוכם. זה שלכם!"
בכל שנה מישהו זוכה באירוויזיון, אבל נטע ברזילי וטוי זו לא עוד זכייה - זה אירוע משנה תודעה. מי ששמח עד השמיים באותו הלילה - לא ישכח זאת לעולם, ואם בא לכם להיזכר באותו יום יחד איתי, אני מזמין אתכם להרצאה "שיעורים בדרך לניצחון", בפעם הראשונה בשידור חי אונליין, עם שיחה מעוררת השראה על מסע הניצחון באירוויזיון, ומה כל אחד ואחת יכולים ללמוד וליישם ממנו בחיים הפרטיים שלו.
כל הפרטים ממש כאן. נתראה.