ניתאי הרשקוביץ - "I Asked You a Question"
המפיק רג'ויסר (יובל חבקין) הוא דמות מפתח והכוח המניע בלייבל וקולקטיב הביטמייקרים התל אביבי Raw Tapes. לפני שנתיים הוא התחיל פרויקט צדדי או תת-לייבל, אם תרצו, בשם "Time Grove Selections" שמהווה מפגש בין החזון ההפקתי שלו - שמושפע מהיפ הופ, מקצבים אפריקאיים ומוזיקה אלקטרונית לסוגיה - לבין מוזיקאי ג'אז ישראלים נבחרים, כשבסופו יוצא אלבום. עד כה שוחררו ארבעה אלבומים בסדרה, כאשר I Asked" You a Question", שיצא השנה, הוא תוצאת עבודתו של רג'ויסר עם ניתאי הרשקוביץ - פסנתרן מוערך שברזומה שלו תמצאו שיתופי פעולה פורים עם גדולי הג'אזיסטים בארץ ובעולם ועשרות הופעות בחו"ל. מתחילתו ועד סופו, האלבום עמוס מקלדות וסינתיסייזרים שממלאים את האוויר בצלילים מופלאים ולעתים חלליים כמעט, מציג שילוב טבעי של ג'אז, ביטים אלקטרוניים ואלמנטים מזרח-תיכוניים, וכולל כמה שיתופי פעולה נהדרים (בין היתר, זמרת ההיפ הופ-אר'נ'בי האמריקאית ג'ורג'יה אן מאלדרו, והאיש והלב שי צברי). הפייבוריט האישי שלי הוא "Robin" היפהפה, שפותח את האלבום עם הקול הנעים של הרשקוביץ והנגינה הקסומה שלו, ונותן את הטון בצורה הכי מובהקת: מדובר באלבום של ביטים שיתנגן אצלנו בריפיטים.
"Garden City Movement - "She's So Untouchable
חברי GCM הם מהיצואים המוצלחים והמצליחים ביותר של המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. בין השקת אי.פי אחד לאחר הם לא נמצאים בארץ חצי מהזמן, ועסוקים בחרישת הגלובוס בהופעות. באביב האחרון, בזמן שהטריו המשיך לצבור נקודות במועדון הנוסע המתמיד, השיר "She's So Untouchable" שוחרר לאוויר העולם, הפך כמעט בן לילה ללהיט היסטרי וזכה לאינספור השמעות בתחנות הרדיו השונות ואזכורים בבלוגים בינלאומיים. הטעימה הראשונה מתוך אלבום הבכורה המצופה של גארדן סיטי מובמנט מתפוצצת באוזן כמו זיקוק כבר ממכת הפתיחה, מרגיעה את הרוחות בבתים הראשונים בשיר, ונתקעת בראש סופית עם ההגעה לפזמון. כדי להשיג כזה פזמון מדבק, צריך כנראה או להיות חתיכת גאון או להגיע אליו הכי במקרה. יש להניח שמדובר בשילוב של השניים, אבל בשורה התחתונה: אם הייתה קטגוריית "הוק השנה", השיר הזה היה לוקח את הטייטל בלי למצמץ.
ריו - "מכונת הזמן של הלב"
הופעה של שתי מוזיקאיות מתל אביב בראשון לציון לא נשמעת כמו משהו יוצא דופן או אפילו ראוי לציון (סטגדיש). במקרה של ריו, הרכב הדרים-פופ של אור אדרי וזואי פולנסקי, ההיפך הוא הנכון: אחת מנקודות השיא של הצמד בשנה החולפת הייתה על בימת הלייב פארק בראשל"צ, כשחיממו את ההופעה של טיים אימפלה האוסטרלים. הדרך לבמה הזו הייתה די בטוחה: "להקת המים ריו" הוקמה לפני כשלוש שנים ע"י שתיים מהנגניות/ זמרות/ מפיקות/ יוצרות הכישרוניות בארץ. במשך כל הזמן הזה הן עסקו בהקלטות והפקה עצמאית באולפן הביתי, במקביל לעבודת שטח אינטנסיבית, מיתוג נכון והכנת הקרקע לקראת אלבום בכורה. "מכונת הזמן של הלב", שיצא בסוף 2015, הוא פנינה מלוטשת של פופ אלקטרוני חולמני בעברית צחה - השירים שבו הם תערובת של דיסקו וניו-ווייב, של אסף אמדורסקי ושל ג'ינג'יות, של איר ושל לטישיה סאדייר (שגם משתתפת באחד השירים היפים ביותר באלבום). במילה אחת: חלום. והמזל עם אלבום חלומי הוא שהוא יישאר גם כשנתעורר.
ארמון - "ארמון"
אלבום הבכורה של ארמון שוחרר לרשת די בשושו ובפרופיל נמוך. נתקלתי בו לגמרי במקרה ביום יציאתו - העטיפה מצאה חן בעיני, והקרדיטים עוררו בי סקרנות: מעין סופרגרופ של רועי חרמון ואמיר שדות (טיגריס), אמיר זאבי (ג'יין בורדו), טל תמרי (אינסוף הרכבים) ודניאלה טורג'מן (טייני פינגרז). לא עברה דקה מהרגע שהשיר הראשון התנגן עד שהמוח שלי מצא את עצמו על התקרה. בתוך האוקיינוס המוזיקלי שמסביבנו, כמה פעמים יוצא להיתקל במוזיקה שהיא כל כך רעננה, בהפקה שנעה על הספקטרום החולמני-הזייתי וטקסטים שמצביעים להמון כיוונים ובו זמנית לוחצים על נקודה אחת רגישה? עם כמה שירים שנשמעים כאילו מצאו את עצמם בטעות מחוץ ל"שיר טיול" של אביתר בנאי, האלבום כולו מוגש ע"י חברי (וחברת) ההרכב במעטפת של גיטרות וסינתיסייזרים מהפנטים, קולות נפלאים, הרבה הומור והרבה יופי.
כהן@מושון - "ימים ארוכים"
תשע"ו המשיכה את הקו שהכתיבה השנה שלפניה, והביאה איתה צמיחה נוספת ומאוד משמחת בהיפ הופ המקומי. השנה זכינו לכמה אלבומים משובחים מוותיקי הסצנה - ביניהם "הכל עליי" של פלד שחזר בענק ארבע שנים אחרי אלבום הבכורה, ו"החיים על פי אורטגה" של שולף החרוזים המהיר במזרח התיכון (שבינתיים הספיק לשחרר בהפתעה את חלק ב'). כהן@מושון העניקו לנו אקורד סיום נהדר לשנה העברית שאוטוטו נגמרת: "ימים ארוכים". אלבום שכרגיל אצל הצמד המיכאלי, כולו שיר תודה לשפה העברית ולקלאסיקות הגדולות של המוזיקה הישראלית, ושיר ברכה להיפ הופ של החוף המערבי. רק שהפעם נדמה שהם ניגשו לעשיית האלבום מתוך מקום בוגר יותר, מפוכח יותר. זה ניכר במילות השירים, באופי המאוד מלודי של ההפקה - שנעשתה בשיתוף עם גורו הביטים הבלתי מעורער אורי שוחט (+קטע אחד נפלא בהפקת החבר The Alchemist), וגם בהגשה עצמה: כהן@מושון כבר הוכיחו מזמן שהם יודעים להפעיל את הקהל ולהרקיד. עכשיו הגיע הזמן לשבת רגע ולהקשיב לסיפור שהם רוצים לספר: הסיפור שלהם עם תל אביב ועם הארץ. וכמה שכיף להקשיב לסיפור הזה.
"Deaf Chonky - "Farsh
לכל דור ודור יש נטייה להסתכל על הדורות הבאים אחריו, להיאנח ולכבד את האוויר בנוכחות אחד המשפטים הטרחניים ביותר שהומצאו ע"י האדם: "הולך ופוחת הדור". ובכן, גבירותיי ורבותיי, כשזה מגיע לדף צ'ונקי- צמד הפאנק-פולק-גאראז' של עדי ברוניקי ותמי קמינסקי - טיעוניכם אינם תקפים. לשתי הרחובותיות בנות ה-18 יש רוח פאנק שהלוואי על כולנו עשירית ממנה, כישרון מוזיקלי מתפרץ ועולם תוכן עשיר יותר משל קבוצת קריאה של ספרי רסלינג. באלבום הבכורה שלהן, "Farsh", הן מבטאות ביקורת חברתית לצד חיבור לשורשים, כעס וגם רוך, רצינות תהומית יחד עם כיף משוחרר. אז לפני שנקפוץ שוב עם אקסיומות עייפות ולא מבוססות על "הצעירות והצעירים של היום", טוב שיש את דף צ'ונקי שמראות שהולך ומשתדרג הדור.
"Kutiman - "6am
כמה זמן חיכינו לאלבום חדש של קותימאן. כמעט עשור עבר מאז האלבום הראשון (?!) - עשור שבו הספיק להוכיח שהוא לא רק מוזיקאי אדיר אלא גאון רב תחומי. יצירת היו-טיוב שלו, "Thru You", היכתה גלים ברחבי העולם; החלק השני, "Thru You Too", יצר מפגש מיוחד שהוביל ליצירת הדוקו עטור השבחים "פרינסס שואו", ובמקביל הוא לא הפסיק להופיע עם הקותימאן אורקסטרה על כל במה אפשרית. השנה הגיע הרגע שלו חיכינו, והקטעים החדשים שבשנים האחרונות בוצעו רק בהופעות סוף סוף יצאו במסגרת האלבום החדש "6am". הפאנק והאפרו-ביט הדומיננטיים של אלבום הבכורה פינו את מקומם לטובת גיטרות בגוון רוקנרול וסרף וסאונד שנוטה יותר לסול; הגרוב הפסיכדלי המזוהה כל כך עם קותימאן קיבל עוד עומק וטוויסט מזרח-תיכוני, והקולות החמים של קרולינה ואדם שפלן מככבים ומעניקים לאלבום רובד נוסף של עונג. אם זו המוזיקה שיוצאת לכל מי שעובר למדבר וגר במקום כמו צאלים - כדאי לשקול רילוקיישן.
"Gitla - "Mothers
גיטלה היא לא סתם עוד זמרת עם גיטרה ביד. השירה שלה מלטפת אבל גם מכה בעוצמה כשצריך, הנגינה שלה בגיטרה האקוסטית עדינה אך בטוחה מאוד, ושיריה מביעים את האיכויות שלה כסטוריטלר, כפי שהיא מכנה את עצמה. אבל מעל הכל - יש משהו בנוכחות, בכתיבה ובקול של גיטלה שמרגיש כאילו נשלחה אלינו מתקופה אחרת: מצד אחד, אפשר לדמיין אותה כנערה בכפר פסטורלי במזרח אירופה בסוף המאה ה-19, ששואבת השראה מהטבע ושרה לו; מצד שני, נדמה שהיא הייתה אמורה בכלל להיות זמרת פולק אמריקאית בסבנטיז, שכותבת על החיים ועל מערכות יחסים ועל געגועים ומסעות. אבל יד הגורל קבעה את מקומה של גיטלה בישראל של ימינו, וטוב שכך - כי השנה, אחרי עבודה מרובה וציפייה גדולה, היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "Mothers" - מאלבומי הפולק היפים ביותר שיצאו בארץ - והוסיפה לעולם הזה עוד מוזיקה מופלאה.
רד אקסס - "אחוזת בית"
השילוב המהפכני של מוזיקת מועדונים עם עולמות הניו ווייב, הפאנק והרוק הוא שפרסם את שמו של הצמד האלקטרוני רד אקסס למרחקים. ניב ארזי ודורי סדובניק הצליחו לגבש סאונד ייחודי שבישר על היותם מפיקים מהחדשניים והמקוריים ביותר שפועלים כיום, ולעתים קרובות נקראים להפיץ את בשורתם בפסטיבלים ובמועדונים הגדולים והנחשבים בעולם. אחד הדברים המדהימים שהוציאו תחת ידם השנה הוא האי.פי "אחוזת בית": שילוב כוחות עם כמה דמויות משמעותיות באינדי המקומי, ביניהם הצמד המסך הלבן, אילון קורח (המפשעות) ורייסקינדר (אסף עדן). מדובר בריליס הראשון במסגרת הלייבל החדש של הצמד, "גרזן רקורדס". העובדה שבמקום לברוח מהעברית, הקולקטיב הזה שם אותה במרכז ועטף אותה בגיטרות חדות וביטים אלקטרוניים אפלים, מאוד לא מובנת מאליה. הפנייה ב"אחוזת בית" היא בראש ובראשונה פנימה, אל הקהל הישראלי, ובזמנים שבהם המחשבה מכוונת בעיקר לקהל בחו"ל - זה מהלך לא פחות ממרגש. אחת מגדולות האי.פי הזה היא יצירת הפסקול שלפרקים נותן תחושה שיהיה לגיטימי לשאול את החבר'ה אם הם באים ל"פינגווין" לשמוע את רד אקסס.
"Totemo - "Desire Path
ההיסטוריה של המוזיקה תעיד שרוב השירים היפים ביותר נוצרו בעיתות משבר ובזמנים הכי קשים. תשאלו את רוברט ווייאט, מרווין גיי (מאוחר מדי) או אפילו את ביונסה. את חמשת השירים שמרכיבים את "Desire Path", האי.פי החדש של טוטמו שיצא בקיץ האחרון, כתבה רותם אור במהלך הטיפולים שעברה לאחר שבגופה התגלתה מחלת הסרטן לפני כשנתיים. הנכונות שלה לתרגם את חוויותיה האישיות לשירים, שהופקו ברגישות וביופי בלתי רגיל בשיתוף עם רועי אביטל מגארדן סיטי מובמנט, כמו גם חשיפת ההתמודדות דרך הקליפים שליוו את הסינגלים הראשונים (ובייחוד הקליפ של "Hits", שעוד לא נתקלתי באדם שלא הזיל דמעה בגללו), הפכו את טוטמו ליקירת אתרי המוזיקה הגדולים והבלוגים המובילים בעולם, ונגעו בלבבות של מאזינות ומאזינים רבים בארץ ובחו"ל. אם הייתי מתבקשת לתאר את רותם אור ואת המוזיקה שלה במילה אחת, הייתי מוותרת על הניסיון למצוא מונח בעברית והולכת ישר על המילה "Striking": השירים שלה מצליחים לגעת בנפש כבר מהאזנה ראשונה, בין אם הם מחלחלים פנימה לאט או חודרים בבת אחת כמו זריקת אדרנלין, הנוכחות הבימתית שלה מכשפת, והיופי שלה הוא לא פחות מפנטסטי. "Desire Path" מצליח לאחד את כל הגורמים האלה למקשה אחת, ומסמל את הניצחון המוחץ של האור על החושך.
"Tzlil - "Oh My Love
ישראל מיצבה את עצמה בשנים האחרונות כחממת פופ אלקטרוני שלא נופל באיכותו מהנעשה בזירה העולמית. בין אם מדובר בלהקות שחתמו בלייבלים גדולים או באמניות ואמנים שנבחרו לייצג את הצד הזה שבמוזיקה הישראלית מעבר לים, התחום הזה רוחש ומתפתח ככל שהזמן עובר. המשותף לרוב ההרכבים והאמנים הנ"ל הוא שהסאונד שמאפיין אותם הוא, איך לומר - "מערבי", "לא מפה". בנוף הזה, הזמרת צליל דנין (Tzlil) מביאה קול אחר: המזרח התיכון נוכח מאוד בשירה שלה, בהפקה של ה-3P(אי.פי בן שלושה שירים) שהוציאה השנה וגם בסטייל המטורף שלה. האיט-גירל של האלטרנטיב הישראלי אמנם שרה באנגלית וכן מסתכלת החוצה, עם הפנים לחו"ל, אבל מבקשת להאדיר את המקורות שלה ואת המקום שממנו צמחה גם במוזיקה. הסינגל האחרון שיצא מתוך אותו אי.פי, "Oh My Love", בהפקת יקיר בן טוב, זכה להשמעות רבות והפך ללהיט בזכות אותו שילוב של האלקטרו-פופ העדכני ביותר עם הישראליות המובהקת ביותר, שבאה לידי ביטוי בין היתר בסימפול של "בדד" של זוהר ארגוב, ובסלסולים העדינים של צליל.