10. !Taylor Swift ft. Brandon Urie – ME
לא טיילור סוויפט, פשוט לא. נכון, היא חייבת להמציא את עצמה כל פעם מחדש, אבל התחרות בצבעוניות של הקיי-פופ ביחד עם גישת ה"אני מדהימה" הוא ברמת הפאתט גוזמה. לא נתכחש לזה שמדד החיוך בקריירה של סוויפט לרוב היה גבוה במיוחד, והאפלה באלבום הקודם באמת הייתה לא מכוונת בעליל, רק שללכת לקיצון השני עם שיר סיום של סרט ילדים זה פתרון לא משכנע.
9. נועה קירל – חצוף
לפעמים החיקוי משתלט על המציאות. אחרי שיתוף הפעולה של נועה קירל עם חברת הלבשה שהביא שיר מוצלח מאוד, היא ממשיכה לחברה טכנולוגית עם קטע שמבקש שנחפש אותה בראשון (לא נתקטנן על העובדה שהקליפ צולם בלונה פארק). "חצוף" הוא פארודיה עצמית במקרה המוצלח וחיקוי חיוור של להיט הפריצה "קילר" במקרה הפחות טוב. האטיטיוד שנוטף זיעה לא חמוד ומרגיש כמו פוזה של להקת היפ הופ שמתאמנת במתנ"ס השכונתי. מזל שכנראה במהרה יגיע שיתוף הפעולה המסחרי הבא.
8. BANKS – Gimme
באנקס היא מסוג האמנים שהקיום שלהם מתמצה בתקופה מאוד מצומצמת של זמן. היא עשתה לעצמה שם במחצית הראשונה של העשור בתקופה בה הפופ הפחות מסחרי התערבב עם הצד האלקטרוני של הארנ'בי, והנוכחות שלה כיום מרגישה לא קשורה. השיר מרגיש מיושן במובן שהוא עושה בדיוק את אותם הדברים שקרו אז. הבעיה היא שאנחנו בעידן של תחלופה מהירה ומלבד להגיד איזה שיר נחמד שמזכיר קצת את שנת 2013, אין שום דבר מעניין נוסף.
7. James Blake – Mulholland
קטעי בונוס לאלבומים הם לרוב מתנות למעריצים האדוקים. במקרה של ג'יימס בלייק, לא ברור אם הוא בסך הכל רצה לפרגן בדמו שנשאר על רצפת העריכה או ביצירה שהוא באמת מאמין בשלמותה. הרבה אקו וסנתוז דוחפים הצידה שיר עם לחן שהיה יכול יפהפה אם היינו מצליחים לשמוע אותו. ברגעים הנדירים של השיר בהם שומעים רק את בלייק והפסנתר, מתממש ההפסד של משהו שהוא הרבה מעבר למשחק בתוכנת מחשב. אקורד סיום חמוץ.
6. The Chainsmokers ft. Ty Dolla $ign, bulow – Do You Mean
שלום לצ'יינסמוקרס שמנסים להישאר רלוונטיים, או למשוך קהל חדש, על ידי אירוח של אנשים עם מראה קשוח. בהגרלה עלה טיי דולה סיין והחיבור איתו אפילו עובד לטובתם. כל המהות של הצמד היא לייצר להיטים, אין להם קיום אם לא מדובר בשיר שמצליח ברדיו, בסטרימינג ובהופעות, והצעד שלהם לעבר מוזיקה "עצובה" הוא רק סממן נוסף שלשם התקדם המיינסטרים. הצ'יינסמוקרס הובילו את התעשייה למשך שניה וחצי, עכשיו הם בעיקר נסחבים עם הטרנדים. לפחות הנוכחי נשמע לגיטימי.
5. Lauv – Drugs & the Internet
אחרי ההתכרבלות עם טרוי סיון, לאוב חוזר למצב סולו ומעדכן במצב המנטלי. קיימת מגמת מבורכת בשנתיים החולפות של זמרי פופ שחושפים את המצבים הנפשיים בהם הם נמצאים, כולל התקפי חרדה, התמכרויות ודיכאון. הפורקן המוזיקלי של לאוב מתמקד דווקא בתוצאות ההרסניות של הרשת החברתית והפחד מהדמות שאמורה להשתקף החוצה. החלק המרענן הוא העובדה שהוא לא יוצא בביקורת דודים על הזמן שכולנו מכלים בהחלקת מסכים אלא מביא את הייאוש הפרטי שלו. שיר להזדהות איתו.
4. Kindness ft. Seinabo Sey – Lost Without
לקיינדנס הידע לקחת ז'אנר, לפרק אותו, ולהרכיב מחדש. בסינגל החדש האורות של כדור הדיסקו מסתדרים מחדש לגרוב שנע בין העשורים. המרכיבים השונים של הקטע – החצוצרות, התכנותים, הבס, נלקחו מהרצף ההיסטורי של היסטוריית הדאנס אל מה שמרגיש כמו ג'אם סשן מתוכנן היטב. בשביל לספק את הפנינה שקיימת בתוך כל טראק משובח הגיע הזמרת השוודית סיינאבו סיי לתת את האיזון המדויק של טכניקה ונשמה.
3. Bruce Springsteen – Hello Sunshine
ספרינגסטין הוא איש של המנונים. השיר החדש שלו מתרחק מהאצטדיון ומסתגר בסלון הרכב התמיד בתנועה. תוך התכתבות עם הפולק-קאנטרי של תחילת שנות השבעים שהביאו מבט אופטימי אבל מפוכח לעומת שנות השישים, הדובר של המציאות האמריקאית נכנס לטון נוסטלגי מחמם. הרבה פדאל ומיתרים מתרפקים עוטפים מסע פנימי שמנסה להגיע להארה, ופייד אאוט שמסמל את האין-סופיות של התהליך.
2. שקל – פרחים
הנסיך הפרסי שקל הוא מהמפיקים הבולטים של דור ההיפ הופ הישראלי הנוכחי. כל אחד מהחלקים בטייטל המכובד הזה נזנח בשיר החדש. את ההפקה הוא הפקיד בידיו של אחר, נטל על עצמו את השירה, וההיפ הופ הוחלף ברוק כל ישראלי. וכל כך יפה לו הטרנספורמציה. לא חסרות בלדות של גברים מודעים רגשית, בטח שלא כאלה עם אקוסטית ביד. אצל שקל ההבנה היא יומיומית יותר ושקטה, אין דרמה גדולה. זהו סיפור אחד קטן מבין רבים של אחרים שמתנקז לשורה אחת: "הכנתי ממולאים, את האישה אני הגבר".
1. FKA Twigs – Cellophane
יש שירים שהעולם קופא בשבילם וחזרתה של טוויגס היא לא פחות מעוצרת נשימה. המינימליזם של המוזיקה שלה הסתמך בעיקר על פאוזות ממושכות כשביניהן צלילים אלקטרוניים עמוסים. בקטע החדש היא שומרת על הפאוזות אבל אל תוך המרווחים היא מביאה פסנתר מהדהד לשמור על יציבות בין כל האפקטים שפורצים באופן כמעט רנדומלי. הפסנתר הוא גם העוגן של הקול שלה שנע בין שברון לחוזק. השיר נגמר בקליף האנגר וגורם למחנק לא צפוי, כאילו לא ברור מה צריך לעשות עכשיו – לשאוף או לנשוף.
האזינו לכל שירי השבוע בספוטיפיי:
או באפל מיוזיק: