בטור מיוחד לכבוד פורים, הזרקור נדלק בשלושה מוקדים מוזיקליים שונים בכדי לבדוק איך מתכתב החג המשוגע הזה עם 3 סצנות שונות: טראנס, טכנו ומיינסטרים. כתבת הנושא כבר הייתה כמעט מוכנה, ולא העליתי על דעתי שאת צלילי כתבת הנושא הקלילה על חיי הלילה של פורים יכבו קולות הסירנה של ניידות המשטרה והאמבולנסים.
אלו היו 72 השעות של פורים 2017 שלי. שלושה ימים בהם ניסיתי להבין את הקשר בין כל סצנת מסיבה לחג, ולבסוף בכלל הבנתי דבר אחר: איך בשנייה אחת חתיכת ברזל קטנה ומחודדת יכולה הצליחה לחורר את מצוות השמחה של 1500 איש שנשלחו הביתה ועוד שלושה לבית החולים.
בפורים הזה החלטתי לזנוח את הנתונים שנועדו להשוות בין המסיבות לטובת הרהור על מהות החג – למה בכלל צריך לשמוח? כנראה שהתשובה היא בגלל שהכל יכול להיגמר בשנייה אחת. הצטווינו לשמוח, לאהוב, אפילו לשתות והכל בחסות של אלוהים! אפשר לבקש יותר מזה? פרטי החקירה טרם אושרו לפרסום, אבך דבר אחד בטוח - 1500 איש לא צריכים לשמוע עדויות או לצפות בסרטוני מצלמות האבטחה: הסכין של הדוקר לא ננעצה רק בגוף שלושת הצעירים, היא גם חוררה לכולם את הסיבה בגללה הם התכנסו במקום אחד – לחיות ולשמוח.
יוניטי
באווירה שמחה ואופטימית במיוחד עלינו על הדלקן של אבא לכיוון הכנרת. עם הזריחה, האוהל והמחצלת נפרסים לקראת העדלאידע של המסיבה הכי פרועה במסלול. הבליינים מבינים שדי מאתגר לרקוד 12 שעות בתוך איזו בובת פרווה של טוויטי, עדיף בעצלנות לצייר איזה גולגולת על הפנים. גם המאופרים לא מחזיקים זמן רב עם הצבע על הפנים – הקצב הגבוה של המסיבה משחרר את נצרות הזיעה של כולם ותותחי הקצף מוחקים את מה שנותר.
על הקצב השוטף אחראיים לא פחות מ- 48 (!) אמנים שונים מהארץ ומהעולם – החל מאנדרקאבר הישראלים ועד חואן ורדרה מספרד, כולם ממלאים במשך 24 שעות 2 רחבות, אחת פסיכדלית והשנייה עם ד"ש חם לגואה הרחוקה. איכות הסאונד גבוהה, הצלוניות הפכו כבר למסורת וגם האבטחה והבידוק נעשים במקצוענות בלי דחף מיותר לפגוע בשלוות הסטלנים הזרוקים. אחרי כמה שעות ברחבה ועוד שעתיים של שינה עמומה לרקע קולות הביטים הרועמים, אנחנו בשלים לחזור הביתה לנוח לכמה שעות עד לתחנה הבאה.
חללית
אחרי נסיעה מייאשת וכמה שעות שינה קלות, אנחנו מוכנים לתחנה הבאה – הבוטלג. 1,000 מחופשים הגיעו לרקוד תחת הבמה שעוצבה כחללית. גם הדיג'ייז שלנו אגב הגיעו היישר מאיטליה מצוידים בגלימות כסופות, Marvin & Guy. אני פחות חסיד של טכנו, וביטים על קצב קבוע תופרים לי בעיקר חשק להזמין סושי במקום לעמוד על הרגליים ולרקוד. אבל הפעם המצב אחר. ההיפסטרים שממלאים את המקום ידעו מה הולך פה - על הרחבה מסתובבות חייזריות, כוכבי על, טייסים וכמה כוכבים נוספים עם תיקי שק שחור על הגב.
הקצב כאן טוב, אנשים מרימים את היד ומתמסרים לגרוב העומד. האנדרגראונדים הם כלוב זהב לבליינים שמעדיפים להעביר ערב במרתף עם ביט מונוטוני מאשר להיזרק בטבע מול איזה רמקול ועץ ולהיראות כמו פלופים שהשתגעו לחלוטין. בשש בבוקר אנחנו יוצאים מהחלל עם געגועים הביתה. אחרי לא פחות מעשרים מוניות שחלפו על פנינו, מצאנו מי שייקח אותנו הביתה, ב-250 שקלים לנסיעה של 17 דקות. ללא ספק מחיר שגרם לנו להתגעגע לשעתיים בדלקן של אבא.
אופוריה
אל התחנה האחרונה אנחנו מגיעים אחרי שצברנו כוחות. מסיבת מיינסטרים תחת השם אופוריה ממלאת את אחד מגני האירועים במרכז ב- 1500 בליינים מחופשים. אין ספק שבכל הקשור לתחפושות המיינסטרים עושה קצת יותר כבוד לחג מאשר שני המוקדים המוזיקליים האחרים. בכל מה שקשור לעדלאידע, אין תחרות והמיינסטרים צריך להתאמץ קצת יותר. בכל זאת, אי אפשר להשוות כוס אחת של וודקה רדבול ב- 48 שקלים באולם אירועים אל מול הברדק בתוך המרתף או אל מול הכנרת.
המסיבה בקושי שעתיים בהתנעה ופנינה מוזיקלית מיוחדת עולה על עמדת הדיג'יי: מומי לוי - אחד הדיג'ייז המנוסים בארצנו שהגיע להרים כמה ביטים שנעצרים בחדות בשעה 01:15. המפיקים מתנצלים ומבקשים להתפנות. אחרי כמה סימני שאלה באוויר נכנסים לאולם שוטרים שסוגרים את האירוע. אחרי כמה קריאות בוז והתפזרות בליינים מתגלים סימני הדם על הרצפה. שלושה צעירים נדקרו ע"י צעיר אחר בסכין במהלך קטטה כל כך מיותרת, אחד נפצע באורח בינוני לאחר שנדקר בגבו, השניים האחרים במצב קל לאחר שנדקרו בגפיים.