שניה אחרי פורים, החלטתי לצבור כוחות לאחר העדלאידע שעברנו לפני כמה ימים. בכל זאת, חיי הלילה לא נולדו מתוך רמקולים עוצמתיים ובטח שלא תחת מפיות מעופפות או מופעי לייזרים, הם מתבססים על הסיגריה שמחברת לשיחה ועל איזה "לחיים" קטן שמזכיר לכולנו איזה כיף לשבת כל החבר'ה יחד. המיקום עליו החלטנו: שוק הפשפשים. 2 וחצי דקות (!), זה הזמן שלקח לתורן המאוס לשנות את דעתו. "אין לי כוח לנהוג עד לשם בשביל שליש בירה ומנה בנאלית של ערימות פטה או טחינה".
רגע אחד אחרי שטירפד לנו את התכנית ורגע אחד לפני שהוא מדביר לנו את הערב – הצענו לו תכנית חלופית: לכל עיר (כמעט) יש את הפשפש שלה, וגם לנו. מה צריך? קרקע נוחה לבירה עם ביס טוב שמלווה בוייב קליל תחת עיצוב תלוש ומוקפד – בוא לברנרד בראשון לציון. המאוס השתכנע ואנחנו בדרך למקום ממנו תעלה התשובה לשאלה שעלתה לה בתוך הטרנטה: האם בשביל למצוא ישיבת פשפשים טובה, צריך באמת להתניע את העגלה עד ליפו?
נתחיל דווקא בבעיה המרכזית של הברנרד וללא שום צל של ספק, הבעיה הכי קשה של כלל העסקים באזור - תכירו את מצוקת החנייה של רחוב רוטשילד בראשון לציון. הרחוב הפך לתשובה הראשל"צית לדיזינגוף התל אביבי, עד שהעירייה תפנים את שינוי הפנים של הרחוב הצבעוני ותציע פתרונות חנייה לאין ספור הבליינים ששוטפים את האזור, אנחנו מנסים להשתלט על היאוש ומגיעים.
קשה להגדיר את המגוון הבלייני שחוגג פה. צעירים ומבוגרים, סאחים וסטלנים, בליינים כבדים ובוגרי הספרייה העירונית – כולם רוצים לקחת חלק בסצנה הפשפשית המקומית. הברנרד מאכלס קהל בלי מכנה משותף, חוץ מדבר אחד: כולם מבינים שאין צורך להרחיק לכת בשביל ישיבת החבר'ה. כל אחד הוא מרכיב שונה שייכנס לסיר האוכלוסין שמתבשל לקראת נזיד בלייני צבעוני ומלא בקסם.
הברנרד סגר עלינו את המכסה וגם אנחנו מתחילים להתחמם: אחרי כמה פלירטים קלים והזמנות של בצקים ואלכוהול, התחלנו להתמסר למוזיקה, להאזין לריכולי הסטודנטיות הצמודות, לפנק את שולחן הזוגות מנס ציונה בכמה ריזלות שנשכחו בבית, לנסות לבדוק עד כמה חזק קשר העין בין הדוגמנית לזמר שיושב ממש ממולה ובעיקר לא מפסיקים לבהות בצמד הסטלנים שמסדר אחד לשנייה את הראסטות – הפשפשים זה כאן.
הפלייליסט המתנגן הוא רכבת הרים מוזיקלית וסביר להניח שכל עורך מוזיקלי בתחנת רדיו כלשהי, היה מפוטר לאלתר עם פלייליסט מעורבב כזה. "סאלאם" של מוש בן ארי מתחלף לפוליס ואותם מחליף בוב מארלי שיורה בשריף. אין כאן דיג'יי ששתה יותר מידי ועל תוכנת הפלייליסט לא השתלט וירוס, אתם פשוט חלק מתבשיל בלייני משוגע. הקהל מזמזם, הכל נוסטלגי עם טעם של געגוע מתוק. הפנינה המוזיקלית של הערב: "יום הרווקים" של עופר לוי. בכישוף מיוחד, הסינגל מצליח לגרום לכל המרובעים כאן להוריד את המשקפיים ולהרים את הצ'ייסר ולכל הצפוניים לחבק את המזרח. מעולם עופר לוי לא נשמע שמח יותר, איזה כיף!
כולם מדברים, שותים, קליפרים מחליפים ידיים ואין ספור בגטים ממשיכים לנחות על לנחות על השולחנות, מהם אף בליין לא מעז להתפנות. העיצוב הצועני הוא מעטפת נוצצת לסלט האווירתי: המחבתות והפומפיות שנתלות מהתקרה נשטפות תחת אור המנורות של הסבתא הפולניה והכיסאות שנראים כאילו יצאו הרגע מהמחסן של סבא סעדיה ז"ל מתחברים לשולחנות אלטרנטיביים בשלל צורות, החל ממכונת תפירה ועד לתריס על 4 רגליים. טרנזיט צבעוני ששופץ לישיבה אלטרנטיבית עם ספה אחת, שולחן אחד וגיטרה זרוקה למי שרוצה לג'מג'ם יהיה מפלט למי שירצה להתנתק מהלונה פארק שבחוץ.
רחוק מיפו, מהמיינסטרים או מתבנית כלשהי מחייבת של חיי הלילה, מצאנו סוף סוף מקום עם אמירה ברורה: אין ליינים לתחזוק אמצע השבוע, אין מבצעי ריפיל לשעות המתות או בטעות להקה אורחת בשביל "הקטע" - אנחנו זה מה שאנחנו, הברנרד. פשוט שב בכיף שלך, תהנה! אנחנו כבר מאוהבים.
ערב רווי עשן ובירות חובקות עולם מגיע לסיומו בתוך פינג'ן קטן ובו החשבון לסיכום הערב. הפשפש של רוטשילד הוא תזכורת טובה לכך שאפשר להוריד מידי פעם את הרגל מדוושת הספידים של סוף השבוע לטובת ישיבת חבר'ה מפנקת. שוק הפשפשים הוא אזור מגניב, הוייב שם מיוחד ואם זה אזור מגוריכם, הרווחתם. אם אתם תושבי חוץ ולא מיציתם את הסביבה הביתית, אל תרחיקו לכת: הפשפשים הם רק חלק קטן ממיטב הברים השכונתיים שעטפו סביבם עיצוב מוצף בעתיקות.
מחירים:
מרדסוס בקבוק 41 ₪ / מוסקו 330 מ"ל 38 ₪ / קילמס 330 מ"ל 28 ₪ / שליש גולדסטאר 25 מ"ל / צ'ייסר ערק 10 ₪ / בקבוק מים 9 ₪
