כשהייתי קטן "פסטיבל שירי הילדים" כבר היה מוסד עתיק. "הפסטיגל", שגדל במקביל אליו, כבר כרסם בפופולריות שלו, עד שלקראת סוף שנות ה-80', אחרי שהפך לא רלוונטי בעליל, נאלץ הפסטיבל המקורי להכריז על כניעה. ועדיין, אני בהחלט זוכר איך אני ואחיי היינו יושבים בסלון ומקשיבים יחד לתקליטים של פסטי, הילדה הג'ינג'ית הקסומה-אך-מעצבנת ההיא, וחבריה לבמה - גידי, יגאל, תיקי ושות'.
כששמעתי בפעם הראשונה על הכוונה של יהודית רביץ להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את מסורת הפסטיבל חשבתי לעצמי "וואו, הנה רעיון גדול", אבל באותה נשימה גם הנחתי שזה בטח רעיון גדול מדי. הרי מה הסיכוי שהזמרים והכותבים של היום - ויש כבוד, פלוס מינוס - יוכלו להתחרות באושיות התרבות של פעם?
לצערי לא טעיתי. די היה בעלעול קצר ברשימת מבצעי השירים כדי להבין שנס גדול לא יהיה פה. יהודית רביץ וגידי גוב אמנם מרוחים בענק על כל פוסטר, אך הם בכלל לא היו חלק מהתחרות עצמה. וכך, בצד אמנים שיותר מתאימים בעיניי לאירוע מהסוג הזה - מארינה מקסימיליאן-בלומין, קרן פלס או אפילו נינט, נכנסו לרשימה גם כאלה שהקשר שלהם לאירוע נראה די מקרי. למשל מוקי, בן ארצי או ישראל בר און, שבגילו עוד עלול בטעות להיכנס לאולם כקהל.
אתם כותבים לילדים, תפנימו
כמעט כל שיר החל כהבטחה גדולה, אך רובם הסתיימו בתחושות שנעו בין אכזבה לתסכול. ההרגשה הייתה שרוב הזמרים, שכמעט כולם גם כתבו את שיריהם בעצמם, פשוט לא הפנימו את העובדה שהם כותבים שירים לילדים. שירי ילדים, וודאי בתחרות כזו, חייבים לשמור על כללים בסיסיים - לחן קליט, פזמון חוזר שכיף לשיר אותו, וכמובן מילים שיוכלו לדבר לכל אחד ואחת מהזאטוטים הצווחניים שמילאו את היכל התרבות. במקום זה, מרבית המשתתפים התעקשו ללכת לכיוונים מורכבים מדי, ללחנים קשים לעיכול, ולטקסטים הזויים.
הקונספט שעליו הוחלט בפסטיבל הפעם, לפיו רוב הזמרים שרים על חוויות הילדות הפרטיות שלהם, גם הוא כמדומני נידון מראש לכישלון, ולא צלח את מבחן מחיאות הכפיים. כשבן ארצי שר על כמה הוא רצה להיות גדול ויפה "כמו אבא" - זה עוד נחמד. אבל כשבפזמון הוא מספר כמה זה יהיה עצוב "כי אמא כבר וודאי תהיה זקנה" - זה כבר לא בדיוק עובר. גם הניסיון של שי גבסו לספר איך היה מתבייש לגנוב ולקלל בגלל הכיפה שלו ("יש לך כיפה על הראש") נשמע יותר כמו ניסיון לפתור טראומות ילדות מודחקות, על חשבון ילדי חנוכה החפים מפשע.
מוקי הוכיח שהוא אולי ראפר מוצלח, אבל זמר הוא לא. ארקדי דוכין כבר כתב שירי ילדים טובים בהרבה מהשיר הסתמי על "מאי" (עיין ערך "אחלזאורים"). לשיר של ישראל בר און, על הקשר בין זיקוקי דינור ואלוהים (כן, שוב הוא), צריך להצמיד מתורגמן צמוד. אבל דבר לא השתווה לשירה של האחת והיחידה, המלכה האם - נינט טייב. הפחד של נינט הקטנה מהחושך זכה ללחן זוועתי במיוחד, וגרר מבטי פליאה תמהים מהמבוגרים והילדים גם יחד, שלא הבינו למה המאמי הלאומית מתעקשת לעשות את זה לעצמה.
ועדיין, היו גם כמה יציאות בהחלט ראויות. בראש ובראשונה קרן פלס, עם שיר קליט, קופצני ומשעשע ("שם קצר") על הדרך בה זכתה בשמה ("נקרא לה קרן - לא נורא"). גם בעז מעודה ("ילד קאובוי", שאוטומטית זכה אצלנו לשם "ילד כאפות"), רינת גבאי ("מלכת החלומות", שיר פסטיבל קלאסי) וטלי אורן ורועי בר-נתן ("ילד שקוף", של ברק פלדמן ועידן רייכל) היו מהמעטים שהפנימו באיזה אירוע מדובר, וסיפקו לחנים קליטים וטקסטים שמדברים לילדים בגובה העיניים. שבחים מגיעים גם למארינה מקסימיליאן בלומין, על הלחן החדש שלה ל"כובע קסמים" והביצוע הקברטי החביב.
"פרידמנים נגד בובלילים"
אי נוחות רבה נרשמה גם בין השירים בחלקו הראשון של הפסטיבל. קטעי הקישור, בהנחייתם של רועי בר-נתן וטלי אורן, פשוט לא היו מספיק משעשעים, ואילו השימוש בדמותן של כוכבת הילדים, מסתבר, לימונה (אילן פלד) והילדה פסטי (מיכל מוכתר), נעשה בטעם רע, למרות ההתהדרות בנוצות הנוסטלגיה ובשיבה אל התמימות. בלט במיוחד רגע מביך אחד: המורה לימונה, על תקן משביתת השמחות של הפסטיבל, החליפה לפסטי את הדיסק והפכה אותה לפרחה מזרחית מרושעת. מיד זכה גם שירה של פסטי הפוסטמה לגרסה ים-תיכונית, כיאה למרשעת שכמותה. הויכוח "פרידמנים נגד בובלילים" כאן כדי להישאר.
ואולם תלאות חלקו הראשון של הפסטיבל לא העידו במאומה על מה שצפוי בחלקו השני, שנפתח בעיבוד מחול חביב ל"מדוע הילד צחק בחלום". בהמשך עלו ילדי הפסטיבל והפליאו בגרסאות משלהם לשירים מהחלק הראשון, שבחלקן אף התעלו על המקוריות.
ואז הגיע גידי. כלומר, שני גידי: קודם הגיע רועי בר נתן, לבוש בדיוק כמו גידי, ואז הצטרף אליו גוב עצמו, והשניים שרו יחד מחרוזת מלהיטי הילדים של גוב. זה בדיוק השלב שבו אפשר היה ממש לחוש בהבדל - הילדים התחילו להשתולל בקהל, ההורים התחילו לשיר, והאווירה הדכאונית התחלפה לפתע בחיוכים מאוזן לאוזן. כשיהודית רביץ הצטרפה לגוב למחרוזת "הכבש השישה עשר", זה כבר היה האות לפסטיבל שמח של ממש.
לסיום חזרו כל זמרי הפסטיבל לבמה, וביצעו יחד את להיטי העבר של הפסטיבל, כמו "ילד פלא", "ברבאבא", "תני לי להחליט", "עודני ילד" ושות'. כך הסתיים לו הערב, שהחל באקורדים צורמים משהו, אך בחלקו השני הצליח להשיב מעט מהכבוד האבוד ומהתחושה ההיא של הפסטיבלים של פעם. בשורה התחתונה, עם כל התחלואים בבחירת הזמרים והחומרים, נדמה לי שרוב ההורים והילדים יצאו עם חיוך מרוח על הפנים - וזה מה שחשוב. לו היה לי ילד, אין ספק שהייתי מעדיף לבקר איתו בפסטיבל הזה, על השירה בלייב והתזמורת החיה, על פני כל מופעי הפלייבקים האחרים.
פסטיבל שירי הילדים 2008, היכל התרבות, תל-אביב