עידן עמדי הוא האמן הצעיר הכי ישראלי בארץ, שבאלבומו השני "בזמן האחרון", לוקח על עצמו את תפקיד דוברו של הדור. הוא מושפע מהבנאים ומארצי, ויכול היה בקלות לשיר עם רייכל, אבל יש לו גם את הייחוד שלו, ביכולת לזכך ולזקק את המצב הישראלי העכשווי
אסף נבו | mako | פורסם 13:52 16.03.13
מתגייס לדבר בשם הדור שלו. עידן עמדי|צילום: אוהד רומנויש במוזיקה הישראלית כוכבים גדולים, יוצרים אדירים ואמנים מפתיעים. אבל לפעמים הדבר הכי טוב, הכי מרגש והכי אמיתי, הוא גם הכי פשוט. עידן עמדי הוא, לטעמי, האמן הצעיר הכי "ישראלי" שפועל כיום. באלבומו השני "בזמן האחרון" עמדי לוקח עליו את תפקיד הדובר של הדור החדש, הקול שלו. אחרי שנים שבהם הרוק הישראלי דיבר על "אני", באו שלום חנוך, שלמה ארצי, אהוד בנאי וחמי רודנר (והדג נחש) ושוב יצרו ברוק תחושת "אנחנו". עמדי מגייס את עצמו לתפקיד, בדיוק התפקיד שגדול על קולגות בני גילו. את האלבום הוא מסיים ב"יהיה לנו טוב", שבדיוק כמו אצל הגדולים מהם למד מדבר על זוג, אבל למעשה מדבר אל כולם: "קחו את הכול, אותי כבר אין מה לשאול, אני פרט שיחלוף עם הזמן, כמו השנים, כמו הבניינים...וכבר בזמן הקרוב יהיה לנו טוב , את תראי, זה יבוא מן הסתם, בלי סימנים מוקדמים, בלי דימויים מופרכים, הוא יחזור ויגיע לכאן".
הכי ישראלי, כי בשיר העשירי, רגע לפני סוף האלבום, עמדי שר: "אתה יודע, אומרים שאנחנו עם מיוחד, כבר שנים מנסים והוא עוד לא נכחד, ואומרים שאנחנו בדרך להיות גוף אחד, אבל הראש מפוחד / אתה יודע, אומרים גם, שאנחנו קצת רדודים, כי גדלנו אחרת, אל מול מסכים, שלימדו את כולנו בעיקר לחשב חישובים, לספר סיפורים / ואומרים שהכול ישתנה, שהלב השחור עוד יקום ויחיה, ואומרים שאם קצת נחכה, אז יהיה לנו טוב, כן, כך זה נדמה, ואומרים שכל זה יקרה". נדמה לי שיאיר לפיד לא היה כותב את זה אחרת, ומדובר במחמאה.
ישראליאנה. עידן עמדי|צילום: אוהד רומנועידן עמדי הוא הכי ישראלי במובן שאתה שומע את השירים שלו ורואה בעיניך רוחך את נופי הארץ, את האנשים, את הפנים, את הקמטים, את ירושלים ובתי הכנסת, את הנסיעות לגליל ולמדבר יהודה, את ההורים מוחים דמעות בבקו"ם ואז חוזרים הביתה לראות את יונית לוי משדרת איך נופלים טילים ("דברים יפים לראות"), את הבנים שלהם יוצאים הביתה לשבת, מדליקים מדורה על חוף הים, לוקחים גיטרה, ושרים שירים של עידן עמדי. לא סתם הוא צירף לחוברת הדיסק את האקורדים.
עמדי ישראלי במובן שהוא מתחבר בטבעיות לשיר שכתב הרב לאו על היותו ילד ניצול שואה ("ממשיך לצעוד"). הוא מצמרר כאן בלחן ובהגשה, ונותן למארגני המסעות לפולין וטקסי יום הזיכרון לשואה חומר מצוין לחבר את הנוער לנושא. כי עידן עמדי יכול לרגש בני גילו, משוחררים טריים וחיילים ("נגמר"), וגם את אלה שדואגים להם בבית, כולל האחים הגדולים והאחיות הקטנות. הוא הקול של קולה של אמא. עמדי ישראלי במובן שהוא מצליח לזכך וגם לזקק תחושות מקומיות, את הקווים הדקים שמפרידים אצלנו בין עצב לשמחה, בין יום חול ליום חג, בין הבדידות שכולנו חשים לפעמים בעולם המשוגע הזה, כלשונו ("משום מה"), לבין תחושת ביחד קולקטיבית שישראלים נושאים איתם כל החיים, לכל פינה בתבל.
מהדהד גם את ארצי. עידן עמדי|צילום: אוהד רומנועמדי הוא תלמידם השקדן של אהוד ומאיר בנאי. הפולק-רוק הישראלי שהם ייסדו כאן בעשורים הקודמים, שבעשור האחרון התקרב לאמונה, הוא הא"ב של היצירה שלו, והוא שוחה בחומר עד כדי הצטיינות יתרה. למשל בשירים כמו "כשכל זה יקרה", בשיר הנושא "בזמן האחרון" ("כי בזמן האחרון אני נוגע לא נוגע, ואם נגיד את האמת, אני הולך ומשתגע, כי בזמן האחרון קצת חשוך, אתה שומע, אז תדליק כבר את האור, תעשה מה שאתה יודע"), עם נגינת גיטרה שכל כך מזכירה את אהוד, או ב"אז", שבו הוא שר: "ואולי זה רק הזמן שמתיימר לפתור הכול, ואולי יש שם למעלה אלוהים אחד גדול, אולי זה סתם רגע מאושר, אולי אני עדיין שר". יש יותר בנאי מזה? אבל זה לא סתם חיקוי, עמדי הוא "בנאי" בדרכו המרגשת, דרך הפילטרים שלו. השירה שלו כאן גורמת לך להרטיב את העיניים.
בעיני עידן עמדי הוא גם יוצר שמהדהד את שלמה ארצי באלבומי שיא שלו כמו "חום יולי אוגוסט" ו"ירח". למשל "דברים יפים לראות", שהוא סוג של "ארץ חדשה" חדש. או קחו שיר כמו "תמיד היה אותך", שהוא נוסטלגי, מדבר על העבר, עמדי שר בו: "לא היו לי ארמונות דמיוניים ולא היו לי אלף חברים אמיתיים, עם הזמן זה נשכח, תמיד היה אותך". בחור שרק לפני חודש חגג יום הולדת 25 מתגעגע בכזו עוצמה למישהי מהעבר הרחוק, כשברקע פסנתר וצ'לו? הכי ארצי. או בשיר הסוגר את האלבום "יהיה לנו טוב", שבו, כאמור, הוא מצליח לחבר יחסים עם אישה לתחושות קולקטיביות. ובאותה נשימה עמדי הוא מישהו שבקלות היה יכול להשתלב ב"פרויקט של עידן רייכל" בשניים שלושה שירים, או לשתף פעולה על הבמה עם אברהם טל. הוא מסתובב סביב כמה סוגים של ישראליות, רובם ככולם בעלי שורש חזק ואמיתי.
אולם בתוך כל הישראליות הזו וההשוואות לאמנים מהם הושפע, אסור לשכוח שעידן עמדי הוא גם אמן שעומד בפני עצמו. ב"מעיין" הוא לוקח אותנו למסע רוקיסטי לילי אל מעיין, שכולל מערכת יחסים מורכבת עם חבר או בן משפחה. כי עמדי זה אח. ב"גם וגם" הוא מתלבט בכאב מהול בשובבות איך חוזרים לאהבה שהיתה לו, לפני שהיו לו שתיים. ב"משום מה" הוא מחפש את עצמו, כהרגלו זה קורה בלילה, מוצא לעצמו פינה שקטה בין כל הרעשים, חש בדידות, אבל מצליח לחזק את עצמו מתוך כוח פנימי. בחוץ ילדים שיכורים מחפשים אהבה, ילדים מסוממים מחפשים שמחה. זה בגלל שהם עוד לא שמעו את האלבום שלו.
