נתחיל בגילוי נאות. כפול. אני רודף אחרי הופעה של קולדפליי כבר כמה שנים וכמו בסרט מתח, תמיד החמצתי את זנב מעיל הגשם שלהם בדיוק כשהוא נעלם מסביב לפינת הרחוב. הפעם הראשונה הייתה בניו יורק, קצת לפני יציאת Y&X, כשהאפקט העצמתי של האלבום השני עוד הדהד והפעם השנייה הייתה לפני כ-3 שנים, אז, בגלל שיקולים כלכליים, נסיעה להופעה שלהם בגרמניה ירדה מעל הפרק.
הנקמה המתוקה שלי הגיעה עכשיו. הם היו אצלי על הכוונת, קו נקי, ולא התכוונתי לפספס. היה התירוץ - סוף התואר; היה המקום - פראג הקלאסית; והייתה ההזדמנות - סיבוב הופעות חדש בעקבות viva la vida החדש. המעגל נסגר.
ופה מגיע גילוי הנאות השני. האהבה שלי לקולדפליי היא שפויה ומפוכחת לחלוטין. מכאן שאני מבין היטב שהאלבום החדש הוא, בלשון המעטה, סתמי. אני גם ער לחלוטין לכך - ושוב, עם כל האהבה - שכפרפורמרים משהו בלהט והתשוקה שלהם דעך משמעותית מאז הגיעו למעמד העל שלהם. מספיק לחזות בדי.וי.די מ-2003, עם יציאת האלבום השני, ולהשוות להופעות אחרונות כדי לראות שהרביעייה שבעה, מדושנת מדי ופחות נלחמת על מעמדה. משהו בדרייב הפנימי שלהם קצת כבה והפך צפוי, אפילו אוטומטי. התובנות האלו יחד עם התרגשות גדולה, ליוו אותי ל-O2 ארנה בפראג.
הרושם הראשון מהחוויה לא היה קשור כלל במוזיקה. הוא התמקד בלהיות שותף לחוויית ה"אפשר גם אחרת" הראשונה ולא האחרונה באותו הערב, במסגרתה הוכנסו לאולם החדיש והענק 20,000 צופים בסדר מופתי וללא דחיפות או ויכוחים תוך פחות משעה כולל קניית בירה, טי-שרט וביקור בדלפק יעיל לשמירת חפצים. המשכה של החוויה היה בכך שהופעת החימום החלה, רחמנא ליצלן, בשעה הנקובה בדיוק. כל שנותר היה להתמקם ברחבה ולתפוס עמדת תצפית טובה.
קצת פחות משעה אחרי סיום הופעת החימום, במהלכה נעשו ההכנות הטכניות והפירוטכניות הנחוצות, הגיע סוף סוף הרגע המצופה והרביעייה עלתה לקול תשואות של קהל עצום. כאן הגיעה ההפתעה הראשונה - סדר בחירת השירים. במקום לתעל את הציפייה והאנרגיות העצומות שהצטברו בקהל לכדי התפרצות שתרים את ההופעה כבר מהרגע הראשון, נפתח המופע בנעימת הפתיחה הלא-מלהיבה שפותחת את האלבום, ומייד אחריו הסינגל Violet hill - שניתן להתווכח על איכותו, אבל שוס פתיחה הוא לא.
סדר השירים התמוה נמשך בשיבוץ מוקדם ביותר של להיטי הדרן/סיום הופעה מובהקים כגון Clocks, In My Place ו-Fix You (!!!) כשירים הבאים, ואת Politik - שיר פתיחה קלאסי, בהדרן.
בהיבט הזה ההופעה הרגישה יותר כאוסף להיטים לא ערוך מאשר כזרימת שירים קוהרנטית ושזורה. גודש הלייזרים, האפקטים הויזואליים והדינמיות של הבמה לא הצליח לכסות על ערוות האלבום האחרון והשירים הנ"ל היוו בפירוש את הרגעים החלשים במופע.
כמובן שהיו גם רגעים טובים. ביצוע שקט ויפהפה ל-The Hardest Part, מחרוזת מרעננת של גירסאות חדשות וגרוביות ל-God Put a Smile ו-Talk, ו-Viva La Vida שהתגלה כלהיט הופעות סוחף סיפקו בהחלט את הסחורה. הביצועים של מרטין וחבריו היו אמנם ללא דופי, אבל משהו שם היה חסר. אני חושש שזו הייתה נשמה. המניירות היו צפויות, כמעט מתוכנתות, והיה קשה לחוש שהם באמת נהנים ממה שהם עושים.
זה לא אומר שהיה רע. הזיעה ניגרה, הגרון ניחר והעור סמר אי אילו פעמים - אם כי לא בכמות המצופה. ההפקה הייתה שוטפת ומרשימה, ושירתה היטב את האנרגיות ששידרו השירים - אם כי התחושה שהיא מכסה על בינוניות מוסיקלית מסוימת המשיכה לפעום ברקע. למרות ההנאה מארסנל מרשים של להיטים, יצאתי מההופעה קצת מדוכדך מהתחושה שהלהקה, שהייתה כל כך מרעננת ומרשימה בכישרונה לאורך שניים וחצי אלבומים, כנראה לא תגיע לגבהים שציפיתי ממנה. היא עוד תפיק להיטים, תוציא אלבומים סבירים, תופיע היטב מול אצטדיונים מלאים ואחת לכמה אלבומים מישהו יבטיח ש"באלבום הזה כריס מרטין חוזר לאווירה של האלבומים הראשונים", מה שלצערי לא באמת יקרה. רק אם קולדפליי ימצאו את הדרך לשמור על הצביון האותנטי שלהם לצד חידוש שאינו חיצוני בלבד, הם יוכלו להגשים את עצמם ולא להיות סתם בסדר.