בזמן שבהיכל נוקיה מטביע חוליו איגלסיאס את האלפים בקיטש, בבית האופרה בתל אביב גלגלו אמש הדג נחש מחדש את פסגות היצירה שלהם במופע חגיגי ששילב לתוכו את "תזמורת המהפכה" וזמרת הסופרן אפרת אשכנזי, שהצטרפה ל"אין לי אף אחד" - נאמבר שהיה אחד מרגעי השיא של הערב.
טיפסו לרמת הקלאסיקה, עם קלאסה
אבל נחזור להתחלה. כבר יותר מעשור שהדג נחש היא הלהקה הכי חשובה בישראל. בהיפ הופ הציוני שלה, בטקסטים, במסרים, בגרוב ובאטרף (כולל זה של משה אסרף). הישראליות המטורפת של העשור פלוס הזה, שנעה כל הזמן בין נקודות קיצון וקטבים הפוכים ומשלימים (מלחמה ושלום, פיגועים ואופטימיות, מחאה ונחמה, שכול ושמחה, דתיים וחילונים, מדינת ירושלים ומדינת תל אביב), התנקזה לשירים של שאנן סטריט וחבריו, שלא דופקים חשבון לאף אחד, גם לא לעצמם. אין להם שירי אהבה, אבל הם ניסחו מחדש את הישראליות החדשה, החברתית, הפוליטית, הסטיקרית.
החיבור עם "תזמורת המהפכה" (בניצוחו של רועי אופנהיים ובניהול מוזיקלי של אופנהיים וזהר שרון) בבית האופרה העלה את השירים של הדג נחש מרמת ברירת המחדל הרדיופונית (רזי ברקאי מסיים ראיון עם ביבי - בגל"צ שמים את "שיר נחמה"; דפני ליף נואמת - תן לי את "פראיירים") לרמת הקלאסיקה, עם לא מעט קלאסה. זה לא שהמוזיקה של הדג לא היתה לפני זה קלאסיקה ישראלית מודרנית, אלא שעכשיו היא קיבלה חותמת נוספת, מעט אחרת, של איכות. שירים כמו "אין לי אף אחד" ו"הכאפה המצלצלת" שודרגו הערב לרמה מורכבת ונשגבת יותר, והפכו למוצר בורגני, למשהו שאם הוא יתפרק יחייב שער ב"הארץ".
עולים לבמה בתחפושת של נזירים
לזכות הדג נחש יאמר שהם לקחו את המופע הזה בהומור המיוחד שלהם ועלו לבמה בתחפושת של נזירים ששרים "וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת" (מ"לא מאמין"), גימיק שעבד נהדר על רקע תפאורת האופרה "קוולריה רוסטיקנה" עליה הופיעו, כשהם נאלצים לעמוד כל הערב בשיפוע אלכסוני. זו היתה פתיחה ארוכה, הדג נחש שרו עם גלימות. "תזמורת המהפכה" השלימה אותם, כשאליה הצטרפו מהרכב ההופעות של הלהקה גם ספי ציזלינג בחצוצרה ויאיר סלוצקי בטרומבון. היא מוקמה ב"אורקסטרה" של בית האופרה, בדיוק המקום הנכון עבור תזמורת במופע שכזה. בהמשך המופע יצאו הנשפנים החוצה והפתיעו את הקהל בשיר "שביתה" כשהם מנגנים מהיציע הימני ומרימים חגיגה בלקנית-צוענית.
היו שירים במופע הזה בהם השילוב בין הלהקה לתזמורת היה מושלם. תפקידה היה לפתוח בשירים של הדג נחש מימד מוזיקלי חדש, שלא היה קיים בהם קודם. כלומר לקחת את שיר ההיפ הופ הבסיסי שמנגנת הלהקה ולבנות מתחתיו ומסביבו קומה חדשה, עם קטעי סולו קטנים, עם מלודיות מלוות שמשלימות הרמוניות ראשונות ושניות. התזמורת לא ארזה את השירים במעטפת קלאסית, היא הצטרפה אליהם והתחברה אליהם מהמקום שלה. זה קרה ביתר בולטות ב"שיר נחמה", שזכה לתזמור נהדר, כולל דו-שיח בין כלי הנשיפה ועוד לפניו חיבור מיוחד של תיפוף בסגנון תוף הפח התימני של אסרף עם סולו קלרניט יהודי-מזרח אירופאי מהתזמורת. רק בישראל.
עולם חדש של צלילים שמתחבא בשיר המקורי
ב"הנה אני בא", למשל, יצרה התזמורת כמעט יש מאין עולם חדש של צלילים שמתחבא בשיר המקורי מתחת לביט ולראפ השכונתי (במובן החיובי של המילה) של גיא מר, והתוצאה היתה עושר מוזיקלי חדש, שלא הכרנו קודם. גם ב"אלוהים שלי" נולד שילוב מויין בין הגלוקנשפיל של דודוש קלמס לכינורות שניגנו בפיציקטו בפתיחה. סטריט שר את הבית על רקע הפיציקטו, עם נעימה מהכנרת הראשית, וכלי קשת שהצטרפו אחריה והשלימו את מנגינת "וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום". הליווי היה מינימליסטי, ואפדר לשאנן לשאת את התפילה שיש בשיר הזה. אבל אז התפילה התגברה, הקצב עלה, ועלה, עד לשיא של מהירות, עד ל"בום" של הסיום, כשמר משלב את ההקלטה של עוזי חיטמן ז"ל.
בשירים אחרים התזמורת תרמה ללהקה בעיקר ליווי, שהעצים את השיר. זה קרה למשל ב"סטטיסטיקה", שבו הפכה התזמורת את הקטסטרופה שמביעות המילים לחגיגית יותר. זה קרה גם ב"Little man", בו השתלבו כלי הנשיפה היטב והתפננו על ה-RNB השחור. מנגד, היו שירים כמו "מספרים", שבהם ניגנה התזמורת כינור שני ללהקה, מתוך הכרה שאין צורך (וגם אי אפשר) להתחרות בראפ הספידי של שאנן סטריט. בשירים אלה התזמורת היוותה מעין קישוט נאה, והתחילה לנגן בעוצמה רק לקראת הסוף עד לשיא יפה.
אקוסטיקה מפנקת לראפ מהיר ומדויק
זה בלט עוד קודם ב"מחרוזת הלא" - "לא מספיק", "לא מוותר" ו"לא פראיירים", שנפתחה בנעימה קלאסית רגועה, עליה נכנסו הקצב וגיא מר בשיא הכוח, עם ראפ מהיר ומדויק שהיה כיף מתמיד להאזין לו בכזו אקוסטיקה מפנקת. ב"לא מספיק" התזמורת ניגנה רקע משלים לקצביות הקופצנית של השיר. גם ב"לא מוותר" ו"לא פראיירים", שהרימו את הקהל על הרגליים, הדג נחש נתנו את שלהם והתזמורת רק הצטרפה, קישטה, ייפתה, עיטרה, אבל לא השתלטה.
_c.jpg)
וזה עבד היטב. נדמה היה שהקהל של הדג נחש, שמילא את בית האופרה בהמוניו, נהנה מההופעה הזו, ונהנה במיוחד כש"שירת הסטיקר" הפך לחפלה מזרחית, עם ליווי תזמורתי מצויין, כשכלי הנשיפה מנגנים את בסולו והזמזום של הכינורות מגלגל את המלודיה על רקע הביט.
השיא: "אין לי אף אחד"
היו למופע המיוחד הזה כמה שיאים. הגדול שבהם הגיע בשיר העשירי, "אין לי אף אחד", עם זמרת האופרה אפרת אשכנזי. הנאמבר נפתח עם החצוצרה הבלוזית של ספי ציזלינג, שאנן שר בית, ואשכנזי, בשמלה אדומה, ועם התזמורת בלבד ברקע, נותנת את שורת הנושא, כמו באופרה אמיתית. סטריט נותן את הבית השני ואשכנזי מלווה אותו, ואז שוב מפליאה בפזמון, כשהפעם מצטרפים אליה ברקע גם חברי הדג. הלהקה מנגנת את שלה, התזמורת הולמת את הליווי, סטריט מרפרפ, אשכנזי שרה יחד איתו, והם עולים יחד עד לשיא שבסופו מגיע ברייק, שאחריו שוב הכל חוזר בגדול, מצלצל מדהים, יצירה של ממש, גדולה, עשירה, אדירה.
בהדרן הגיעו "עוד אח אחד", שבו התזמורת נעה בין רקוויאם לאחים שיורדים אל הקבר לבין "שפיצים" יפים של כינורות וסטריט חתך ל"No Woman No Cry" של מארלי, עם נגיעה סופית מהביטלס.
חתונה ישראלית שמחה
בנאמבר החותם הצטרפו מעבדי המופע אל התזמורת בכלי הקשה. גם נגני כלי הקשת אחזו בכלי הקשה וכולם יחד ניגנו את "גבי ודבי (הדג נחש עושים היפ הופ ציוני)". השיר נפתח בדואט בין תוף חזק לסקרצ'ינג של גיא מר, ואז "מכות" של כלי נשיפה והתופים ומשם לחגיגה גדולה של קצב, שהזכירה באנרגיות ובגרוב קרנבל בטוקדה ברזילאי. פתאום הגיע ברייק, וכמה צלילים גבוהים מהפסנתר של קלמס, ועליה איטית של כולם בקצב דרך נעימה מזרח אירופאית (בואכה "לו הייתי רוטשילד"), עוד "מכה" של תופים ונשיפה ושוב זו מסיבה, שיאה של חתונה ישראלית שמחה בין "תזמורת המהפכה" ללהקה שעשתה כאן מהפכה.
סדר השירים במופע
אני מאמין, בסלון של סלומון, סטטיסטיקה, מערבולת של חול (הקונגולזי), לא מספיק, לא מוותר, לא פראיירים, מספרים, Little man, הכאפה המצלצלת, אין לי אף אחד, אלוהים שלי, שביתה, שירת הסטיקר, שיר נחמה, הנה אני בא, עוד אח אחד, היפ הופ ציוני.