אתם יודעים את זה כמו שאני יודעת את זה: "נגיעות" הוא לא האלבום הכי טוב של ברי סחרוף, גם לא השני הכי טוב. אבל רגע, אני אבהיר את עצמי טוב יותר כי אני מרגישה את העצבים על המקלדת של 200 האנשים שיקראו את זה: כל אלבום של ברי סחרוף הוא אלבום יותר מראוי. ובכל זאת, יש ויש. הטענה שפתחתי איתה היא לכאורה הטענה הכי שחוקה של מעריצי ברי סחרוף מושבעים, אבל היא שחוקה אך ורק כי היא נכונה. להיטי רדיו כמו "ככה זה", "עבדים" ו"עוד חוזר הניגון", הפך את "נגיעות" לאלבום הכי קומוניקטיבי של ברי סחרוף (בוודאי בהשוואה ל"11א" או "ליקוטים"), ואם יש אלבום שיוציא את ההמונים מהבית להופעה מלאה שלו זה כנראה "נגיעות". ציון 20 שנה לאלבום הביא כל כך הרבה המונים שהוא עשה סולד אאוט בשתי הופעות אחת אחרי השנייה, ועוד אחת מיועדת לשבוע הבא. גם היא תגיע לסולד אאוט, אני מניחה ולברי סחרוף לא מגיע פחות מזה.
על אף הבחירה הצפויה, הקונספט של הופעות אלבום הוא קונספט שאני שמחה שתעשיית המוזיקה הישראלית אימצה ולא רק בגלל הפוטנציאל המסחרי (ההופעה של סחרוף נערכה במסגרת גולדסטאר סאונדסיסטם, בה אמנים חוזרים לאלבומים האייקוניים שלהם בסדרת הופעות מיוחדת). ההזדמנות לשמוע אלבום בצורה כרונולוגית, כמו שאלוהים והיוצר התכוונו, היא הזדמנות לפתוח קפסולה של זמן ולצלול לתוכה לשעתיים. בדרך כלל זה אומר גם ששירים שלא זוכים לביצוע בהופעות (שלום לך "זה לא יכול להיות שאף פעם אין יריות" האינסטרומנטלי), זוכים למנה קטנה ומוצדקת של תהילה. כל זה פחות תקף ב"נגיעות", שכאמור רוב שיריו מוכרים וידועים, ועדיין - אם סחרוף היה יוצא בשרשרת של הופעות אלבומים עכשיו, הייתי חוזרת בתשובה כתודה.
חוץ מסחרוף, אדם נוסף שיכול להחזיר אותי בתשובה הוא שי צברי. הנוכחות של צברי על הבמה, גם אם הוא עומד בצד שמאל ולא עושה דבר, היא נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. התוספת שלו לביצוע של "ארץ זרה", שיר שבדרך כלל שולח את הקהל הביתה בסוף הופעות (עם דמעות בעיניים), הגיע עכשיו באמצע ההופעה ויחד עם צברי, קיבל ביצוע כמעט רליגיוזי. בכלל, יש בצברי נוכחות קצת דתית. הנוכחות מלאת הביטחון שלו יחד עם הנוכחות המבוישת של סחרוף היא הצימוד הכי טוב של סחרוף מאז פורטיסחרוף.
ליום הולדת הזה, סחרוף גם הזמין לא מעט חברים: ג'וני שועלי (שהפך לאורח די קבוע בהופעות של סחרוף, וגם היה שותף ליצירה של האלבום הזה), שגם ביצע את "עכשיו", אחד מהשירים המרגשים ביותר בעברית. דני מקוב המתופף, חיים לרוז ("ביקיני", "לרוז סאונדסיסטם") וגם אסף אמדורסקי. לרוז ושועלי, שהיו חברים בלהקת "רעש", ואמדורסקי, שהוסיף קולות בשיר המקורי, צירפו את סחרוף לביצוע של "חנן" מתוך האלבום האלמותי "רעש רק רעש ק." לזכרו של אמיר קרטס שהלך לעולמו בשנה שעברה. בעיות סאונד גרמו לקול של אמדורסקי כמעט להיעלם בהתחלה ובכלל, סאונד לא היה הצד החזק של ההופעה הזו. אבל הביצועים ל"חלום כהה" ו"אהבה חדשה" הוכיחו שזה לא אמדורסקי, זה הם.
אני לא מכירה הופעה של ברי סחרוף שרציתי שתיגמר, וגם זו לא שונה. אחרי שסימן וי על הטראקליסט של "נגיעות", סחרוף התפנה לחלק האהוב עליו - הדרן, או סוג של אחד כזה. "בואי הביתה", "כמה יוסי", "נחמה", "שלום לך דודי" ו"רעש לבן" זכו גם לביצוע אבל היה זה הביצוע של "בסוף של יום" שהפיל לי את האסימון סופית: מה שברי סחרוף באמת חייב לנו עכשיו, זה הופעה עם פורטיסחרוף.
