יש רק הרכב אייטיז אחד שמסוגל כנראה להתחרות עם דפש מוד על אהבתו של הקהל הישראלי. והספיק מבט אחד על הקהל שפוצץ אתמול את גני התערוכה בשביל להבין עד כמה אנשים כאן אוהבים את הפט שופ בויז. כשהם נישאים על גלי הערצה מרשימים, פמפום מאסיבי מצד המדיה בשבועות שקדמו למופע ושואו מפוקפק משהו על במת "כוכב נולד", הוכתר ביקורם השני ניל טננט וכריס לואו בישראל (אחרי שתי הופעות ב-99') כניצחון הרבה לפני שהתחיל. לשמחתם, זה גם מה שעזר להם לחפות על החלקים היותר חלשים במופע שלהם אתמול, שהיה אולי שואו מרהיב ביופיו, אבל כזה שנטול כמעט כל הפגנה של רגש או תקשורת עם קהל, רותם מרכיבים שכל כך חשובים לקהל הישראלי מאותגר ההופעות הבינלאומיות (לא כולל הקיץ הנוכחי).
עקיצה לפינק פלויד, קאבר לקולדפליי
אחרי סט תקלוט נאה של דיג'יי אליוט (שרון בן עזר) שנבחרה לחמם את חמשת האלפים המעריצים שמילאו את המקום, הגיעה המנה העיקרית, כשהיא מוכנה ומבושלת יתר על המידה. עשר דקות לפני השעה הנקובה 22:30, כשברקע צלילי הפתיחה של "Heart" המצוין מאלבומם השני, עלו השניים לבמה המרשימה כשראשם חבוש בקרטונים מעוצבים ומאחוריהם חומת לבנים עצומה, כשהעקיצה המתבקשת לפינק פלויד צצה איפשהו אחר כך. הבמה התגלתה גם כ"גמישה" ובהמשך תשנה צורתה וצבעיה הלוך ושוב באדיבותם של אנשי תאורה מיומנים ופועלי במה מזדקנים. לצדם פיזזו רקדניות מסכנות, שיבלו את רוב ההופעה עם קרטונים על הראש, עד לרגע שיחשפו אל מול הקהל שיער בלונד בוהק.
זו הייתה תחילתו של מופע וידאו-ארט מרשים, שאומנם זה של דפש מוד נראה לעומתו כמו סרט הדרכה לטירונים בבקו"ם, אבל כזה שדורש דיוק ותזמון, שבאים על חשבון דברים אחרים ולא פחות חשובים. רגש כבר אמרנו? וכך, למרות ה"גוד נייט תל אביב" המסורתי, לואו וטננט לא ממש ניסו לתקשר עם הקהל המקומי. הצמד עסקו בעיקר בניסיון לעמוד בלוח הזמנים של השואו המחייב, שבאופן לא מפתיע לא סטה סנטימטר מהופעות קודמות שלהם בסיבוב, כולל סדר השירים הקפדני שעליו נודע מראש.
למרבה הצער הרובוטיקה המאולצת על הבמה חדרה גם למוזיקה, שמעבר לעובדה שהייתה ברובה פלייבק, לא הצליחה לרגש גם בשירים הכי מרגשים שלהם כמו " "It's A Sin ו""Jealousy, שכלל ריקוד מגוחך של צמד רקדנים א-לה "רוקדים עם כוכבים" וגרם לתחושה של תיירים במחזמר בלונדון.
החלק הראשון היה מאכזב למדי
גם מבחינת סדר השירים, חלקו הראשון של המופע היה מאכזב מדי. לא למעריצים השרופים כמובן, שדרשו וקיבלו מיקס סביר בין שירי האלבום החדש כמו "Love Etc" המעולה, "Do You See Me Coming" הלהיטי ו-"The Way It Used to Be", לבין להיטי אייטיז כגון " Love Comes Quickly", ו-""Left to My Own Devices, אבל בטח שלקהל הגלגלצי (אותו מונח שנטבע לעד בביקור דפש מוד), שחיכה וחיכה להצטרף בפזמונים ונאלץ להסתפק בטעימות בין לבין כמו "Always On My Mind" ו-" Go West" המאוס.
בחלק השני של המופע, לעומת זאת, כבר היה מדובר בחגיגת פלייליסט במיטבה, גם אם נטולת "Rent" לצערנו. זה התחיל ב"Suburbia", נמשך בקרנבל של "Se A Vida É", שהתחבר ברצף ל- "Viva La Vida", הקאבר המדובר לקולדפליי, והסתיים בכל תרועה רמה עם שלישית שירים מוזהבת בדמות "It's A Sin", "Being Boring" ו-"West end Girls" המופתי.
כאמור, בסוף זה נגמר עם קהל מרוצה למדי, אבל אני לא בטוח שבעוד כמה ימים, אחרי שאבק הלבנים המתרסקות יתפוגג לו, אנשים לא ירוצו למחוק את הסטאטוסים היותר מדי משתפכים שלהם בפייסבוק מאתמול בלילה.
המופע התקיים במסגרת אירועי "פפסי מקס מיוזיק שואו"