יש משהו מרגש בלהקה שחוזרת לפעילות. כל להקה, ובמיוחד להקה חביבה כמו "פורטרט", שבנוף של המוזיקה הישראלית תמיד נחשבה לחריגה, שלא לומר מוחרגת. ברנז'ת הרוקרים שהסתובבה פה בתחילת שנות ה-90' זלזלה ברון רוזנפלד וחבריו עד כדי סלידה, ו"פורטרט" נאלצה לחפש את הפידבק החיובי והפרגון מהרדיו והקהל, טריטוריות שאהבו אותה כל עוד הצליחה לייצר להיטים שנדבקו היטב לאוזן והרקידו את הרגליים.
להקה שגם איחרה וגם הקדימה את זמנה
מוזיקלית, "פורטרט" היא מקרה מעניין של להקה שגם איחרה וגם הקדימה את זמנה. איחרה, כי היא הביאה למוזיקה הישראלית באיחור של כמה שנים את ה-fאנקי, הרית'ם נ' בלוז והדיסקו (והשילובים ביניהם) של שנות ה-70' המאוחרות וה-80' במלוא תפארתם, והקדימה, כי להקות שבאו אחריה, מ"הדורבנים" ועד "הדג נחש", השתמשו באלמנטים דומים. שלישיית הנשפנים של "הדג נחש", למשל, נתנה לקהל הישראלי בראש הרבה אחרי שצמד החצוצרות של "פורטרט" עשו זאת, ויש קווי דמיון ביניהם בצליל. מה גם שיוסי פיין, הסנדק של "הדג נחש" החל מהאלבום השני שלהם, הפיק את האלבום השני של "פורטרט", כולל להיט הרגאיי המלוטש "עד אלייך".
"מי אמר מי"
קשה לדבר על "פורטרט" במונחים של להקה פורצת דרך במוזיקה הישראלית, כי "גזוז", של דני סנדרסון, למשל, היתה שם לפניה עם פופ-fאנקי שמתבסס על כלי נשיפה, אבל עבור הדור שגדל כאן בתחילת שנות ה-90' היוו "פורטרט" את הסיבה למסיבה, את הלהקה שעושה לך גוד טיים ומניעה לך את האגן בזמן שכולם מסביב שרים על בחורות שעזבו אותם. במובן הזה תרמה "פורטרט" לסלסלת הכיף של הפופ-רוק המקומי לא פחות, מלמשל, "מופע הארנבות של ד"ר קספר", אבל ההיסטוריה הבלתי רשמית של המוזיקה הישראלית תתקשה לתת לה את אותו הכבוד, אבל זו כבר שאלה של השקפה וטעם.
דוכסי גרוב, fאנקי, אר אנד בי, דיסקו, רגאיי, אפילו ג'אז
מועדון ה"זאפה" בגרסתו המורחבת מתמלא במוזמנים ובקוני כרטיסים. על הבמה רון רוזנפלד, הג'ינג'י הנצחי, התשובה הישראלית למיק האקנל, מודה לקהל שהגיע. מאחוריו שתי צלעות המשולש הפורטרטי - יוסי עזר בבס ואמיר פרי, חצוצרן במקור, בתופים. באין נושי פז - גם פרי פגז. מההרכב המקורי שרדו גם הגיטריסט והמפיק אלי ניסן והחצוצרן ליאור בלכר. כעת מצטרפים הנשפנים מתן ממן וגיא ויטנברג והקלידן שלומי מאיה. הצליל של ההרכב הזה טוב, מאוזן, עוצמתי, אבל חסרה קצת שמנוניות, קצת גריזיות פרינסית, בעיקר אצל הבראס.
_c.jpg)
בגדול, "פורטרט" היא להקה של דוכסי גרוב, אנשים שיעשו הכל כדי להרקיד אותך, באר אנד בי, בדיסקו, ברגאיי, אפילו בג'אז. אצלם אתה תניף את היד באוויר, תקפוץ קצת ותענטז, גם אם אתה ממש לא בקטע, עייף וחסר חשק. יש משהו סטרילי ב"פורטרט", כי אין להם באמת שורשים שחורים, אבל יכולת הביצוע גבוהה ויש אחלה להיטים. כמעט כל שיר בהופעה הזו היה בזמנו להיט גדול. השאלה היא מה נותר מאלה.
רוזנפלד כהרגלו נוגע-לא-נוגע באמירה משמעותית
הם פותחים, כמתבקש, עם "דגיצ'י" ("לו רק יכולתי לשנות צורה"), הלהיט הראשון. רוזנפלד טועה קצת במילים, אבל זה נובע מהתרגשות מובנת. הבראס מנגנים נחמד, הבס תופים של יוסי עזר ואמיר פרי יציב. הגרוב טוב. "כל הכוונה" הוא להיט על הנייר וגם ברדיו. בהופעה הקהל מזהה אותו אבל לא מתמסר עדיין. אין כאן מספיק גריז, הצליל דוקרני מדי, לא מספיק שמנוני. מצד שני יש כאן יופי של קצב וגרוב טוב. הקטע השלישי הוא "פאנקי ביזנס" האינסטרומנטאלי. כאן הגיטרה נכנסת לעניינים, וזה נהיה קצת סטיבי וונדר. הפזמון מרים רצת אבל חלק מהקהל הולך לאיבוד מרוב כלים וסולואים. עדיף היה לתת את הקטע הזה בסוף עם הצגת הנגנים והתודות.
"הכל מבינה"
השיר החדש "מי אמר מי" מגיע כנאמבר רביעי. זה שיר טוב, עם טקסט רוזנפלדי טיפוסי, שנוגע-לא-נוגע באמירה משמעותית על החיים בישראל. לא רע, אבל גם לא מבריק. הנגינה והעיבוד מזכירים את "שאפט" של אייזיק הייז ודומיו. זו מוזיקת מועדונים של הסבנטיז, נקודת מפגש של דיסקו עם RNB. רוזנפלד סוחב יפה, עם השטיקים המוכרים מפעם, כמו למשל מבטא ערבי כסמן ליעני אותנטיות ואורגינאליות של מה שהוא אומר. 20 שנה עברו והוא לא יצא מהקטע. "נקודת המבט של רינת" הוא קטע יותר מורכב, יותר ג'אזי, יותר אגרסיבי. שיר טוב אבל בהתאמה להיט פחות גדול.
הבא בתור הוא "פשוט לבחור" (בסטה) - דיסקו fאנקי שמושפע מהג'קסון פייב ומ"אדמה רוח ואש", כשהקלידים מנגנים משהו שנשמע כמו "ספטמבר". המסיבה מקבל חיזוק מ"אני אצבע את השלכת בירוק", הקאבר ליורם ארבל שכוסה ב"עבודה עברית". וכמו ב-98' כך גם עכשיו העיבוד של הבית נשמע הזוי, אבל הבראס מפצים עם הפזמון ותרועה בנוסח "גולדפינגר". הקהל רוקד כאן, וזה מה שחשוב, ריתם אנד בלוז כיפי לאללה עם קטעי סולו ותרועות, שזורקים את הזיכרון המוזיקלי להיסטוריה של הגרוב.
_c.jpg)
כמה ישראלים צמאים היום לגרוב הפורטרטי
ב"עד אליך" מתברר שטביעות האצבע של יוסי פיין עדיין ניכרות. השיר הזה הוא רגאיי-רית'ם מהנוצצים שנוצרו בארץ, ומזכיר עבודות מאוחרות של פיין עם הדג נחש. הביצוע מושלם והבראס אליפות. "כמה את יפה" הוא שיר נחמד אבל להיט פחות גדול שמתרומם חלקית. "קליפה" מחזיר את הקהל לגרוב ועובד טוב. "ואתם רוקדים" הוא להיט נצחי ו"במקום לבכות" מפתיע בהתלהבות שהוא מעורר ב"זאפה". "הכל מבינה" הוא בהחלט קלאסיקה ישראלית שנכנסה לפנתיאון הפופ המקומי.
עקרונית החזרה של "פורטרט" מבורכת. הם נשמעים טוב, הם עושים כיף ויש להם כמות מספקת של להיטים ואנרגיות כדי לשמח קהל. השאלה היא כמה ישראלים בישראל העכשווית ירגישו מחוברים לגרוב שלהם. זו מדינה שלא סבלנית לפופ בעברית שמנסה להישמע חוצלארץ. מצד שני, זו מדינה חולת נוסטלגיה, שמוכיחה שוב ושוב את צדקתו של המשפט "להקות טובות לא מתפרקות אף פעם, הן רק עושות הפסקה". שיהיה להם בהצלחה.
_c.jpg)