רכבת לילה לנוקיה

לפני שנה ושלושה חודשים, בינואר 2012, הרבה לפני היסטריית "דה ווייס", השיקה משינה את מופע האנפלאגד השני שלה בהיסטוריה של הלהקה, עם פיטר רוט ויעל דקלבאום, במופע 360 מעלות במועדון בארבי בתל אביב. האווירה היתה חגיגית, המופע היה מקסים, משינה פינקו את הקהל בעיבודים מחודשים לשירים אהובים, שלפו כל מיני שירים נדירים ובי-סיידים ונתנו להם חיים מחודשים - היה משובח.

אמש, בהיכל נוקיה, סגרו חברי משינה את הסיבוב ההוא, בהופעה שבחלקים גדולים שלה היתה הרבה פחות מרשימה ובחלקים אחרים מרשימה בהרבה (בעיקר מבחינת גודל הבמה, התפאורה והתאורה). משינה היא אותה משינה, בחירת השירים דומה, הסט האקוסטי אותו סט אקוסטי , רוט ודקלבאום הם אותן תוספות (למרות שיעל דקלבאום התבלטה מדי וברגעים מסוימים של המופע היה נדמה שמשינה הם להקת הליווי שלה, למשל ב"שלח לחי מלאך"), והפעם גם הצטרפה גליה חי בויולה, שהוסיפה מימד נוסף. העיבודים היו דומים, כולל ה"נאמברים" הבנויים היטב - "אבל אין" עם "Ghost Town", "רני בפריז" בפולק, "כולם אומרים לי תיזהר" בבלוז, "דני" עם "knocking on heavens door", אבל שני אלמנטים בולטים עשו הבדל והפריעו ללהקה למצות את המופע הזה במלואו.

למלא את החלל

הראשון הוא החלל העצום של היכל נוקיה, בו ישבו אמש כ-5000 איש, פי חמישה מהבארבי, יותר גדול מקיסריה. אתה לא יכול לבוא לחלל עצום שכזה, מבלי שתהיה לך את היכולת הצלילית למלא אותו. עבודת וידיאו מרהיבה על המסכים ותאורה נוצצת זה לא מספיק. כמה ששלומי ברכה הוא גיטריסט גדול, שנתן אמש סולואים אקוסטיים יפים ב"אהובתי" ו"אחכה לך בשדות", וכמה שמייקל בנסון בסיסט מצויין, שהפליא אמש בסולו בס שאיזכר שירים של משינה שלא נכנסו לסט-ליסט ("בלדה לסוכן כפול", "ריקוד המכונה") - עם גיטרה אקוסטית וגיטרת בס אקוסטית קשה להם ליצור את אפקט הסאונד הדרוש, כדי לתת את הרושם של מופע רוק שממלא את היכל נוקיה.

כשאיגי דיין תופף חזק ב"לא יכול לעצור את זה", זה נשמע חזק מדי על רקע הגיטרות האקוסטיות של ברכה, בנאי, רוט ודקלבאום. כשאבנר חודורוב הבליח בסולו סקסופון אגרסיבי ב"אנחנו שניים", פתאום נשמע צליל של מופע אמיתי שמתאים למקום כמו נוקיה. אבל, ובעיקר בבלדות, משינה התקשתה למלא את החלל. אולי במקום לסגור בנוקיה מופע אקוסטי, שווה היה לפתוח בנוקיה את הקיץ במופע חשמלי? בשיר האחרון האחרון, "אין מקום אחר", כשברכה ובנסון עברו לגיטרות חשמליות, זה התחיל להזכיר את הקסם של קיסריה באיחוד ההוא מלפני עשור.

להרקיד את הקהל

האלמנט השני הוא הקהל עצמו, שנדמה היה שחצי ממנו נראה לא כמו מעריצים "רגילים", אלא ככאלה שלכאורה הגיעו להופעה הזו דרך דיל מסחרי עם גוף גדול, וחלקים גדולים מדי ממנו היו כאלה שגילו את משינה מחדש בזכות "דה ווייס". את המעריצים האמיתיים, בני ה-30 עד 45, שהולכים עם משינה עוד מהאייטיז, מכירים את השירים בעל פה וקמים לרקוד - אפשר היה למצוא על הפרקט, באורקסטרה הענקית. התחושה היתה שכולם מתים לקום ולרקוד, להתעורר, לשחרר אנרגיות, להתחרע. וזה מה שהם אכן עשו בשירים הקצביים, שהגיעו בעיקר לקראת הסוף.

אבל בשירים השקטים, שהרכיבו את אמצע המופע, היה ווייב של הירדמות על כיסאות, כולל ב"היא אוהבת" הגלגלצי של פיטר רוט או ב"בספסל ההוא מול האגם", בעיבוד שהזכיר את "Real Love" שהביטלס יצרו עם קולו של לנון המת. כל שיר קצת יותר עירני, כמו למשל "אהובתי" או "נגעה בשמיים", שלפתע הגיע, נפל מהשמיים כמו מים רעננים על חבורת צמאים במדבר. משינה היא להקת "שירי המדורה" הכי גדולה שהיתה לנו, ובאותה הופעה בבארבי המדורה דלקה בעוז. אמש בנוקיה, המדורה היתה קטנה מדי עבור הלוקיישן והאלפים שישבו מסביבה חיכו כל הזמן שהחבר'ה יתחילו כבר את המסיבה.

לכבוש את ההיכל

ובכל זאת, זו היתה להקת משינה, להקת הרוק הכי גדולה שקמה לנו, שגדלנו עליה, שאנחנו אוהבים ומעריצים אותה עד היום, שהקסם שלה לא פג, שהיכולת של חבריה לרגש אותך ולהזיז אותך ולרתק אותך, להגניב אותך ולשעשע -  עדיין קיימת. משינה שבה כמעט כולם שרים ונהנים, מייקל בנסון יורד לטיול בקהל סתם כי בא לו להגשים חלום ב"הכל עוד אפשרי", איגי דיין מרגש בהדרן עם "בן המלך", יובל בנאי קורא לשלומי ברכה "צוקרמן" ומתבדח על חשבון שלום חנוך ("לא עולה לבמה לפני חצות"), יהודה פוליקר ("היתה לו הופעה") ואהוד בנאי ("לא מופיע בתקופת בין המצרים"), ומזמין את הקהל לבקש דברים מהדיוטי פרי בדרך למסע באמריקה.

כן כן, משינה שפותחת הופעה עם "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", "להתראות נעורים שלום אהבה" ו"התשובה" - שלושה משירי הרוק הכי יפים והכי אמיתיים שנכתבו כאן, משינה המגוונת, שנותנת רגאיי ופולק ובלוז ונויז אקוסטי ("הכל התחיל בנאצר"), וסקא ודאנס, והשפעות קלאסיות (הויולה בתפקיד הצ'לו ב"את לא כמו כולם"), וזורקת אותך למרחבים של אמריקה הדילנית, לרחובות של לונדון הניו ווייבית ולחוף הים של תל אביב המשינאית. משינה של חמישה מוזיקאים נהדרים שעושים את העבודה הטובה שלהם כבר שלושים שנה. ועדיין, הייתי מעדיף לקבל אותם בהיכל נוקיה, רק חמישתם, בלי תוספות, במופע חשמלי לעילא, בכושר מלא ועם סאונד קיצוני, מעיפים את התקרה במשך שלוש שעות עם כל הלהיטים. ומי יודע, אולי זה עוד יקרה הקיץ, לפני שיחזרו הכיסאות המסתובבים.

קטעים נבחרים המופע

 לא יכול לעצור את זה


אהובתי


נגעה בשמיים


הכל התחיל בנאצר


כולם אומרים לי תיזהר


מייקל בנסון יורד לקהל


שלח לי מלאך


רני בפריז


אחכה לך בשדות


דני


משהו קטן וטוב


רכבת לילה לקהיר


אין מקום אחר