מאסטרה מסיקה

ההופעה של מירי מסיקה אתמול (שישי) בתאטרון "הבימה" בתל אביב היתה מסוג ההופעות שכמו מגדירות מחדש מונחים בשדה המוזיקה וההופעות בארץ. מונחים כמו "קונצרט", "ביצוע", "גרסת כיסוי", "קלאסיקה" ו"זמרת". מסיקה, זמרת מבצעת מהטובות כיום בישראל (אם לא הטובה שבהן), צללה אתמול באומץ לבריכה עמוקה של מים בינלאומיים, וביצעה בתוכה משך כמעט שעתיים תרגילים וירטואוזיים מרהיבים, מפגינה מקבץ כמעט ייחודי של יכולות, אוסף של רגעי נחת ואושר שילכו עם מי שישב שם בקהל עוד הרבה זמן.

הכל היה שם, ובגדול, כמו שמסיקה יודעת ואוהבת להגיש. היתה שם דיווה מהסרטים, זמרת-על מרגשת וכובשת, שהיא באמת גדולה מהחיים. זמרת עם יכולות מדהימות שבעוד 20 שנה כבר ישוו אותה לא רק לריטה אלא גם לאסתר עופרים, חוה אלברשטיין ושושנה דמארי - זה המילייה, לא פחות. היתה שם שורה של קלאסיקות נצחיות של זמרות אגדיות שבוצעו בטוב טעם, באיכות מתפרצת, עם מגע יהלום וקול מהשמיים.

היה שם גיוון שאפשר למצוא רק בקיבוץ הגלויות המקומי שלנו, שנבע מבחירה מצויינת של סטנדרטים. היא פתחה את המופע עם הזהב השחור של אטה ג'יימס מקליפורניה ב"At Last", ונתנה פייט רציני לביצוע של ביונסה. את "Mary Jane" של אלאניס מוריסט משפיץ הרוק הנשי של הניינטיז מסיקה שרה עם המון רגש, מאזרחת אותו בישראל, לידה מוריסט נשמעת קרירה ומרוחקת. הקהל התעלף על "no je ne regrette rien" שאדיף פיאף שרה לפני מותה בחורף פריזאי קר ומסיקה מקווה שלא תמות אחרי הביצוע כמו שקרה לפיאף.

את "מצחיקונת" של ברברה סטרייסנד (ממחזמר מברודווי וסרט) פתחה מסיקה בקטע משחק שבו גילם בעלה אורי זך את קולו של מר זיגפילד. זה קטע תפור על מסיקה, שיודעת תמיד לשלב הומור וקטעי קישור משעשעים בהופעות שלה. הפעם היא הקדישה את המופע ליום האישה הבינלאומי, כלומר פרגנה לחמותה ("באתי בגלל אורי, נשארתי בגלל אסתי"), לאמא שלה ("הייתי בטוחה שהיא הסולנית של אבבא"), שגם ספגה ממנה ירידות ("אמא קמת לרקוד? בחתונה לא רקדת... למה את יושבת על המדרגות, זה המופע שלי, לכי למקום שלך").

היו שם גם, ובגדול, "אינתא עומרי" של אום כ'ולת'ום מהיכלי קהיר המפוארים, הנשמה הדרום אמריקנית של מרסדס סוסה ב"Gracias a la vida" ו"אלפונסינה והים", "Momma Song" מ"שיקאגו", המחזמר והסרט ההוליוודי, איתו הגיע לאודישן ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בדיוק באולם הזה, פסגת הפופ האירופאי של אבבא עם "צ'יקיטיטה" ו"למוני" הטוניסאי מצפון אפריקה, כמחווה לאביה.

את כל אלה הביאה מסיקה אמש ל"הבימה", בעזרתה של חמישיית נגנים נדירה - גלעד דוברצקי בכלי הקשה, אייל הלר בגיטרה ספרדית וגיטרה אקוסטית, מיקי ורשאי בקונטראבס, גיל פלדמן בפסנתר ועופר פלד בסקסופון, שהתחברו ליחידה מובחרת של נגני ליווי. מסיקה, כהרגלה, בנדיבותה, אפשרה להם גם לנגן קטעי סולו וקטעים אינסטרומנטאליים שהוסיפו לעונג של הקהל. על כולם ניצח אורי זך בעיבודים וניהול אמנותי, שיום אחד עוד יהיו שווים שורת פרסים.

בולטים במיוחד היו העיבודים החדשים ללהיטים של מסיקה, שארזו את מופע הקאברים הזה בערך מוסף של פופ ישראלי מהוקצע, שלא חושש להתערבב עם בלוז, ג'אז, רוקנ'רול ומזרחית. העובדה שלא היו שם תופים וגיטרות חשמליות (כמו למשל בקיסריה) אפשרה למסיקה, זך והנגנים, לנסות כיוונים חדשים לשירים הקהל מכיר ואוהב. "מלך" התחיל בקטן והופך לבלוז-ג׳אזי עם הגרוב הנכון, כשמסיקה פוערת לוע כזמרת סול מיתית. "לשם" נפתח עם גיטרה ספרדית א-לה דיוויד ברוזה והמשיך לפלמנקו-רומבה. "נובמבר" נשמע פתאום רוקנ'רול פיפטיז מבוסס פסנתר וגיטרה אקוסטית. "באה אליכם" קיבל טאץ' אתני שהיה משתלב נהדר בכל הופעה של מוש בן ארי ו"שבע" או אברהם טל ו"שוטי הנבואה".

והיו גם כמה ביצועים "רגילים יותר" שהקהל מחבק כל פעם מחדש, כמו "ברכת המלך", מהסרט "שלוש אמהות", שמתחבר באופן טבעי ליום האישה, ונשמע מושלם בחיבור בין עברית לערבית. את "עכשיו אתה חוזר בחזרה" מסיקה מתחילה מאוד נמוך ומגיעה מאוד גבוה, מותחת את הגרון שלה במיומנות גבוהה, כמו מתעמלת שעושה תרגיל ששווב ציון 10 עגול. היא דרמטית כהרגלה ובסוף הנאמבר לוקחת על השיר טריפ שנשמע כמו אלתור, אבל הוא מחושב למרות הוירטואוזיות.

עם ההרכב האקוסטי שיצר נפח קטן ואינטימי יותר של סאונד, הקול הגדול של מסיקה בלט עוד יותר, כמו תל גדול שניצב במרכז האולם, מנוקד בפרחים צבעוניים, מוריק, מבריק, מחליק בחלל ולוכד את האוזניים עד שהן שבויות בקסמו. השיא הגיע ב"שיר תקווה" אותו היא סיימה בקטע של שירה בלי מיקרופון. ככה, הכי חי, הכי חשוף, בלי שום הגנות, מסיקה הרימה ראש אל על, עצמה עיניים, והתפללה בקול היוניקי שלה מעומק הלב. אין אחד שלא רעד לו הלב באותו רגע.

קטעים מהמופע

no je ne regrette rien


למוני

באה אליכם