ים של דמעות: נינט זעקה את כאב המלחמה

נינט טייב בשירה וגיטרה אקוסטית, ומאיה בלזיצמן בצ'לו ושירה, הגיעו אמש עם המופע "צוללות" ל"אוזן-בר" בתל אביב, להופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו מראש, בישיבה ובעמידה. נינט הקדישה את המופע לחיילי צה"ל שנלחמים בעזה, ודיברה אל הקהל. אחרי השיר השני היא הודתה לצופים שהגיעו: "זה בכלל לא מובן מאליו בימים הקשים מאוד מאוד מאוד האלה, שכל מדינתנו עוברת. היו לנו לבטים אם לעשות את ההופעות, אם כן להופיע או לא להופיע. הגענו למסקנה שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, כמו שלצערי המאוד רב, הדברים הכואבים האלה שקורים, גם הם חלק בלתי נפרד מהחיים. אני מקווה שאתם נמצאים כאן לא כדי לברוח, אלא כדי לחיות איתנו את זה, גם את הדברים האלה, כך אני מקווה".

נינט מדברת עם הקהל

בהמשך ציינה טייב בדרכה שהיא מאמינה בשלום - באמצע המופע היא שרה את "בשקט הזה", שהלחינה לה מארינה מקסימיליאן. "כמה שנים אחרי שכתבתי אותו, אני חושבת שכתבתי אותו על השלום", אמרה לקהל, וזכתה למחיאות כפיים.

לקראת סיום הוסיפה נינט: "בזמן האחרון יש לכל מיני אנשים כל מיני רעיונות. ויש את החיילים שברצועה ששומרים עלינו, דואגים לנו, כדי שנוכל לבוא לפה ולשמוע מוזיקה. אני חושבת שהם היו רוצים לדעת שכולנו מאוחדים, ושאת המלחמות בינינו לבין עצמנו הכנסנו לאיזה בור, שלא ייצאו משם. אני רוצה להקדיש את ההופעה הזו לאנשים האמיצים האלה, שיחזרו בשלום, שיחזרו לישון במיטה שלהם ושיוכלו להמשיך בחייהם. הם נכנסו לשם ילדים וייצאו משם משהו אחר". היא שרה את הגרסה שלה ל"ולא יכולתי לעשות עם זה כלום", וצעקה חזק, בתחושת חוסר אונים מול המצב.

ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
צילום: הבלוג של יובל אראל

בסיום השיר אמרה טייב: "כיף שבאתם לפה והשארתם את הפחד בבית. או שהבאתם אותו איתכם? 'קל הרבה יותר לפחד ביחד' שרו עברי לידר וריטה", הזכירה ושרה שתי שורות מהשיר "בוא". ואז הוסיפה בהומור: ״אנחנו מוגנים! קאט ל... פיצוץ. לא, צריך לצחוק על זה קצת. אפילו קצת. גם אתם התעוררתם בשתיים בלילה לפני כמה ימים? אז תדעו שהדרום כל הזמן ככה". ואז אמרה ברצינות: "תודה לאלוהים הגדול ששומר עלינו כל הזמן. תודה לחיילים. אני מתפללת שהוא ישמור גם עליהם", וביצעה את השיר "ים של דמעות", איתה ניצחה לפני 11 שנה בגמר העונה הראשונה של "כוכב נולד", בגרסה רוקיסטית מלאת רגש, שאי אפשר שלא להזיל דמעות כאשר שומעים אותה.

"ים של דמעות"
צילום: הבלוג של יובל אראל

מופע מבריק

מעבר לאקטואליה, היה גם את המופע עצמו, שבו הביאו נינט טייב ומאיה בלזיצמן איכויות נהדרות לבמה. נינט שרה מצויין, גם כשהיא עושה את זה בשקט יחסי, וגם כשהיא פוערת את הלוע ומפציצה. יש לה, כידוע, קול מעולה, והיא משתמשת בו ברגש ובתבונה. בלזיצמן שרה איתה חלק מהשירים בדואט, בחלקם היא עושה קולות וב"כשאתה כאן" היא פותחת ושרה חצי מהשיר לבדה, עד שנינט לוקחת אותו אליה, כרמז מטרים לכך שבלזיצמן עובדת על אלבום בכורה משלה.

הנגינה של שתיהן היתה ברמה גבוהה. כבר דובר כה רבות על המעבר של נינט לעמדת הרוקיסטית שאוחזת בגיטרה, אבל במופע הזה היא שדרגה את עצמה. לא פשוט להחזיק מופע שלם כשאת הגיטריסטית היחידה, בלי גיטריסט מוביל שמנגן לצידך ויכול לחפות על טעויות. נינט היא עוד לא תמר אייזנמן (והיא גם לא צריכה להיות), אבל ב"צוללות" היא מפתיעה ביכולות הנגינה שלה. בלזיצמן בצ'לו היא כבר מזמן אגדה צעירה וחיה, מישהי שלקחה את התפקיד המסורתי שהיה לצ'לו ברוק הישראלי עם מוזיקאים כמו יובל מסנר וקרני פוסטל, ועשתה לו אפגרייד. היא וירטואוזית ברמות אחרות, שולטת בכלי שלה בצורה מושלמת, מוציאה ממנו דברים שלא חלמנו שנראה. ברצותה הצ'לו נותן ליווי עשיר, ברצותה הוא כלי הקשה וקצב, ובהרבה מקרים הוא נשמע כמו הרכב שלם, שלא לומר תזמורת.

ברור שהמופע הזה הוא של נינט, שהיא הכוכבת, הזמרת ויוצרת רוב השירים, אבל לבלזיצמן יש כאן הרבה מקום לבוא לידי ביטוי כמוזיקאית-על וזמרת מוכשרת בהתהוות. התיאום ביניהן הוא לפעמים כאילו מדובר בשתי הזרועות של אותה האישה. יחד הן יוצרות אירוע מוזיקלי חזק, שקשה להמעיט בערכו. יש בו גראנג' אקוסטי נוסח האנפלאגד של נירוונה, יש בו קריצות לאלמנטים של מוזיקה קלאסית, יש תחושה של ארט-רוק, יש עיבודים שכמעט מפרקים חלק מהשירים ומרכיבים אותם מחדש, עם שינויי קצב וברייקים.

אחד האלמנטים האהובים של טייב ובלזיצמן כאן הוא להגיע עם השיר לשיא של זעקה חזקה, ואז בבת אחת לסיים אותו במשפט אחרון שמושר או נאמר בשקט - אלמנט שהיה פופולרי ברוק הישראלי באייטיז ובניינטיז ובהופעה הזו יוצר אפקט שסוחט מהקהל שוב ושוב מחיאות כפיים. הקהל גם מוחא כפיים למילים ששרה טייב, שכמובן במופע אקוסטי יוצאות ובולטות החוצה הרבה יותר חזק, ללא חטיבת קצב מאחור וגיטרות בדיסטורשן מלפנים.

המופע הזה כולל את המיטב מארבעת האלבומים של נינט, מ"יחפה", "הכל יכול לקרות" ו"כשאתה כאן" מהאלבום הראשון, ועד "עושק", "ארבע המיתות", "דופק" ו"פרויקט הספר הכחול" מהאלבום הרביעי. מ"בשקט הזה" מהשני, דרך "ICU" מהשלישי. הקאברים הקלאסיים שלה ל"Crazy", "ים של דמעות" ו"ולא יכולתי לעשות עם זה כלום" מככב גם כאן. לעומתו שירים שהיו בעבר קבועים ברפרטואר שלה כמו "הכלה", "אם אני אלך", "מדברים" ו"הגרזן", נפקדים הפעם (וגם לא רשומים ברשימת השירים שתוכננה, ממנו נמחקו "והדרת" ו-"Sweaty Palms), כי אי אפשר בשעה וחצי לשיר הכל, מה גם שצריך לרענן קצת. להערכתי אלה בעיקר בחירות של סגנון, מבחינת היכולת והרצון של השתיים להביא משהו חדש מבחינת עיבודים.

"צוללות", כמופע שבו נינט ממשיכה לטפס למעלה, ומראה לנו יכולות אחרות וגבוהות מבעבר, מוביל את טייב ובלזיצמן מהאביב לתוך הקיץ, בואכה הסתיו וכנראה שגם לתוך החורף. נינט עובדת בימים אלה על אלבום חדש, אבל אין טעם להוציא ממנו שירים כל עוד יש מלחמה, וסביר להניח שהיא תמתין ל"אחרי החגים". אבל גם בלי קשר אליו, היא מרוויחה כאן פורמט איכותי שיכול לשרת אותה היטב בהופעות קטנות לאורך שנים, במקביל למופע חשמלי חדש אותו תעלה, ככל הנראה, אחרי האלבום הבא.

צפו בקטעים נוספים מהמופע:

כל הלבד


Drowning + something in the way


ארבע המיתות


דופק


בשקט הזה


כשאת כאן


Crazy


ICU


פרויקט הספר הכחול