שבועות ספורים נדרשו לאהוד בנאי, המוזיקאי שהפך כבר מזמן לאייקון של סטטוס קוו שזור שירי מסע אישיים, רוחניים ופיזיים, להגיע לאלבום זהב עם "רסיסי לילה", אלבומו החדש. וכך בלי הרבה רעש, כאופייני לאיש, הוא יוצא לסיבוב הופעות לקידומו. הלילה, הופעה שנייה ברציפות בזמועדון הזאפה בתל אביב, עולה אהוד בנאי בלי צורך להוכיח כלום, אבל בכל זאת בוחר שלא לעשות את הדרך הצפויה או הקלה ללבו של הקהל המשתוקק.
אווירה בלוזית, סמי-אקוסטית
המופע נפתח באינטרו מסומפל איתו נפתח גם האלבום "רסיסי לילה" ובנאי ולהקתו הנאמנה זורמים לתוך "שיר זמני" הענוג, בלוז באווירת "ממשיך לנסוע", אם תרצו, כשבליבו דואט גיטרות עם נושי פז המצוין, שהופך לדואט גיטרה וכינור עם ניצן חן-רזאל הוותיק והטוב. במעבר טבעי מאוד עובר בנאי ל"ווקינג בלוז" שכזה, בדמותו של "אני הולך", הסינגל שהוביל את "רסיסי לילה". הסט ממשיך באווירה בלוזית, סמי-אקוסטית בתחושתה. קצב יציב, גיטרות מלודיות, כינור מנעים זמירות. אף דיסטורשן לא נלחץ, פשוט כי לא צריך להילחץ. בנאי לא חש צורך למהר לשום מקום. למה לו?
_c.jpg)
אחרי "מעשה בארבעה" היפה והחדש אף הוא, מופיע "היום", ה"קראוד-פליזר" האולטימטיבי והאווירה העגמומית משתחררת מעט על גל שירה בציבור בקצב הדרבוקה של אלעד כהן וזוגות מתחבקים. אנחנו הישראלים אוהבים כפיים הרי. אין בכך כל רע. אבל אהוד בנאי לא בא לחגוג כנראה והוא בוחר לחזור לאווירה החולמנית והסיפורית של "משורר וילד" הנפלא, המרחף על הגיטרות הנקיות ומלודיות של בנאי-פז שמתרוממות גבוה על גבי הריף המזרחי-רוקי שמרים את הפזמון להנחתה.
תפילת קינה לגאולה בלב הצפון השבע של תל אביב
הפוגה אינסטרומנטלית מסמנת העלאת הילוך וקצב שנכנסת לתוך "אש" העוצמתי ומשם ל"שלושה דברים" מאלבום הפיוטים-תפילות "שיר חדש". השילוב נראה יפה כשהפיוט זוכה לעיבוד מעט רוקי. "מתי תבוא" המורכב רגשית ומקצבית הופך ללא פחות מתפילת קינה לגאולה בליבו של הצפון השבע של תל אביב. סוג של אחרית הימים. כש"עגל הזהב" מופיע, נראה שהקהל מוכן לנהות אחרי בנאי באש ובדיסטורשן. "פרפרים של קצב" החדש, פייבוריט אישי שלי מ"רסיסי לילה" הוא רגע קסום במופע, בזכות אווירת הביטר-סוויט שלו והדואט של בנאי עם הלהקה שמפליאה בשירתה. 
"שיירה לאיפה את הולכת?!"
"הופעת מילואים" משאיר אותנו קרוב-קרוב במציאות הטעונה בה אנו חיים - מהגדה לעומק לבנון הראשונה. "שיירה לאיפה את הולכת", זועק אהוד בנאי בפזמון, שהיה יכול בקלות להתחלף בשאלה "מדינה, לאן את הולכת?". זאת האווירה במופע: רוקיסטית, קודרת, די עגמומית ומהורהרת. אפילו "זמנך עבר" שפורץ במקצב רוק סטקאטו כמעט לא מזוהה, ממשיך בחיבור התמתי לאי הוודאות הכללית האופפת אותנו בימים אלה. לא עוד שיר התבגרות, אולי שיר פיכחון._c.jpg)
הדרן: להיטים לקהל הצמא
"הדרן על פי פרשנות הגמרא הוא צורך לחזור על המסכת עוד פעם", מסביר בנאי, "אל תדאגו לא נתחיל מהתחלה", הוא מרגיע את הקהל. "בלוז כנעני" הנהדר משמח את הצופים ובאחת אחר חצות מופיע "פלורנטין" ומעיר את היושבים במועדון הצמאים ללהיטים. לרגע היה נראה כי סכר העגמומיות השתחרר אצל בנאי. האלתורים התחילו לעוף מהגיטרה אל הכינור ובחזרה. "יוצא לאור" ההמנוני מתקבל אף הוא בחום רב, ובצדק. מיליון השמעות ברדיו, בטקסים וסרטי פרידה, לא מפחיתים מיופיו.
המופע של אהוד בנאי בזאפה לא היה להיטי או מתחנף - כמו האיש עצמו ממש. בין אם מדובר בהחלטה אומנותית או באווירה הנגזרת מספירת העומר - בנאי לא בא לרצות או להקל על הקהל אלא להציג את כתיבתו המורכבת והרוחנית של מספר סיפורים מוזיקלים וטקסטואליים דגול שאין כמותו. קחו אותו ככה, עם כל מה שיש בו.
