הבוקר ישראל נחצתה לשניים. החלק המזערי עליו נדבר (לעומת החלק האחר, שהוא המיליונים שנעדרו מהבארבי) שייך בבלעדיות ל-900 ברי מזל פחות או יותר. מאות של אנשים שהעבירו זה לזה את המידע על בואה לארץ של כוכבת הפופ הדנית, שבימים אלו משקיעה את מרצה בחוף המערבי ומשמחת בעיקר אמריקאים. קוראים לה מו (במקור קארן מארי אורסטד), ובליל שישי היא הציבה רף חסר תקדים להופעות בארץ, בתצוגה תכלית מרהיבה שהגבולות זרים לה. זה היה לילה של חיוכים גדולים ואנרגיות גבוהות, שהסתיים בסקאלה שבין "מי שלא הגיע הפסיד את הופעת חייו", לבין "איך מתמודדים עם המציאות אחרי הופעה כזאת".
והאמת היא שהיו כאן בעבר הופעות מעולות וקהל דלוק, אבל מי שהגיע לבארבי בליל שישי, ידע תוך שיר או שניים שהוא שותף להתרוממות רוח כמעט אניגמטית. חצי שעה מפתיחת הדלתות, המקום הפך לקופסת סרדינים שאין בה רחמים, לא בשורות הראשונות, לא בצדדים ולא באחרונות. "סולד אאוט" לא יתאר את הצפיפות שלמרבה המזל לא הפכה מייסרת. בשעת הדוחק נופל האסימון - לא בכל סוף שבוע נוחתת בתל אביב אחת מכוכבות הפופ החשובות של התקופה. זה אירוע נדיר בהתחשב ברצף המקרטע של החיים התרבותיים כאן, כזה שמעצם היותו תובע מכל מי שנוכח בקהל אנרגיות כמעט חולניות.
ברגע שמו עולה, זה מתפוצץ בפנים של כולם. היא לא פותחת בלהיטים הרקידים, אלא דווקא בשיר שיצא בסילבסטר האחרון ומחזיק בתוכו את הסוד השמור של הערב, "New Year's Eve". היא שרה "חברים, תעופו איתי/ מותר לנו להעמיד פנים שאנחנו חופשיים הערב/לשכוח את הבעיות". והבעיות, אין להן מקום בחלל הצפוף שבו עומדים החברים הישראלים החדשים של מו, שהתרגלו לחיות במציאות הישרדותית ולא לקחת אף רגע דומה לזה כמובן מאליו. והקסם מתחיל לחלחל גם ויזואלית. חברי הלהקה לבושים לבן, מו בוחרת בבגדי ספורטי ספייס האהובים עליה מכל, וכולם יפים, יפים מדי.
והקהל יפה גם הוא. מו מבינה תוך רגע שהיא זכתה בפרטנרים אמיתיים לערב של איבוד דעת, ומחליטה לצלול לבמה שלוש (!) פעמים. בראשונה היא מתהלכת בין ההמונים, בשניה היא מרחיבה את גבולות הגזרה ורצה עד למרפסת הגבוהה, מטפסת כמו ענקית על המעקה ורוקדת על החיים ועל המוות (והיה נראה שקרוב יותר למוות), בשלישית היא בוחרת בקראוד סרפינג שכל אחד דרוך עד מת להציע את ידו לעזרה. את כל הפעילות הזו היא עושה באקרובטיות וקורעת את העיניים של כל מי שעומד בדרכה. מהצלילה הראשונה ברור שהערב הזה יסתיים באיסוף לסתות.
היא מבצעת בזה אחר זה שירים מ"No Mythologies to Follow", האלבום הראשון וגם האחרון לבינתיים שמורכב ברובו מלהיטים עדינים ויפים, ואז עוברת למטאורים שגרמו לה לפרוץ את חומות התעשייה האמריקאית, "Say You'll Be There" (ספייס גירלז) ו"Lean On" (מייג'ור לייזר). נכון שאלו הם הטריגרים העיקריים לכינוס ההמונים הזה, אבל כשמגיעים השירים המקוריים, "Pilgrim", "Waste of Time", "Walk This Way", ו"Slow Love", גם האחרונים לדעת מבינים שהיצירה המקורית שלה היא בגדר בשורה לתעשיית הפופ הנוכחית.
בחודשים האחרונים זה מה שהיא עושה, מקליטה ועובדת במרץ על החומרים העתידיים, וזה קריטי. אם לחפש בכוח אחר נקודה תרופה, היא תימצא רק ברפרטואר הקצר יחסית (14 שירים בוצעו סך הכל, כש "Never Wanna Know" נגנז). את ישראל מו פוגשת אחרי הפסקה קצרה מהופעות שאינן במסגרת פסטיבלים, דבר שנמצא בגדר סיכון בימים של רעשי רקע וחרמות תרבותיות, אבל במופע הזה נחתם חוזה בין הקהל הישראלי לבינה. לא על נייר, לא בעל פה, אלא עמוק בלב. בלילה שאיננו הסילבסטר, כמעט אלף אנשים העמידו פנים שהם חופשיים ושכחו מכל הבעיות שלהם. איך מתמודדים עם המציאות אחרי הופעה כזאת? 
