12:35 בצהריים. מבוגרשוב מגיחים שני בחורים גרומים, מתולתלים ומאפירי שיער. "תראו, הדודאים", אומר חבר לשולחן בחומוס משאוושה, כי פורים, וכולם מחופשים. הם מתיישבים בשולחן לידינו, זאת לא תחפושת. זה צמד האיטלקים החינני אמדאו וסימונה פאצ'ה, שני שליש בלונד רדהד. "רק שלא יקבלו קלקול קיבה", אומרת בדאגה חברה אחרת לשולחן. בכל זאת, כולנו מחכים לראות אותם היום בבארבי, וכבר קרו מקרים. באותו הזמן על פי השמועות, באבו גוש הרחוקה, חיפשה קאזו מאקינו, הסולנית היפנית, את החומוס שלה. האדמונים הבלונדינים האלה אוהבים חומוס, בזה אין ספק, סיבה מספיק טובה להגיע לכאן בפעם השלישית.
20:15 בכיכר רבין. יש כאן לא מעט אנשים וירח אפרסק מושלם. בלון הליום אחד משתחרר ועף מעלה. מעל לנאומים שעל הבמה, מעל לשלטים המתנוססים, מעל לראשים שלנו, מעל לבניינים, מעל לכוכבים. אני לא מסוגלת להפסיק להסתכל עליו, איך שהוא הופך לנקודה רחוקה רחוקה, חסר אונים, זה מלחיץ ומהפנט ועושה סחרחורת.
22:30. כמה שירים לתוך ההופעה בבארבי. כולם שרדו את החומוס, תודה לאל. קאזו בשמלה לבנה קצרצרה, נראית כמו דמות מנגה מתוקה, רחוקה מ-45 שנותיה כמו מרקו מאמא שלו. האחים האיטלקים בבגדים ותלתלים תואמים. פנסים גדולים אפרסקיים חוצים את החלל, מפנים דרך ל"Love or Prison" המושלם מתוך "Penny Sparkle". "אני מסרקת את שערך, אני לא יודעת שום דבר עליך, מחייך כמו ירח צעיר, מביט במראה... משתדלת כל כך להיות מסוגלת לישון בלעדיך, ואתה, אתה ממשיך להיצמד לחלקים הבודדים שלי. האם זאת אהבה או כלא?" המוזיקה של בלונד רדהד, הקול של קאזו, המילים המסנוורות ונמוגות, כמו בלון הליום שעף מעלה, מעל לראשים שלנו, מעל לבניינים, מעל לכוכבים.
האלבום האחרון שלהם מהשנה שעברה, "Barragán", הוריד הילוך מבחינה אנרגטית. וגם ההופעה נוזלת לאטה מבין האצבעות. הרבה פחות קצבית מההופעה הבלתי נשכחת בגני התערוכה, אומרים כולם, והרבה פחות מכוננת. הם גם לא מדברים עם הקהל. מקאזו אנחנו מקבלים "תנקיו" רפה אחד, ואמדאו מודה לנו שבאנו כעבור חצי הופעה. אבל הקהל מלא אהבה, כל הזמן, גם אם קצת יותר כשמבליחים שירים מ"23" ומ"Misery Is a Butterfly" (מ"Melody of Certain Damaged Lemons" כמעט לא קיבלנו, וחבל).
23:14. אחרי דקות ארוכות של מחיאות כפיים הם חוזרים להדרן. עוד 20 דקות של ריחוף. אני אוהבת את הביצוע המוצלח ל"Violent Life" הרומנטי, מתוך "La Mia Vita Violenta" של 95'. שיר הנושא של "23" חותם את הלילה. קאזו נטולת קלידים או גיטרה בו, והיא מרשה לעצמה לרקוד בחופשיות על הבמה, לרחף לכל הכיוונים. סוף סוף היא משתחררת. היא נשארת על הבמה לבדה. לוחצת את הידיים המושטות אליה מהקהל, ממאנת להיפרד. בסוף היא מרחפת החוצה, כמו בלון הליום שנוסק מעלה אל החלל. הופך לנקודה רחוקה ונעלם.
