בהאנגר 1 בגני התערוכה הייתה אמש בדיוק כמות האנשים הנכונה לערב כזה - מספיק בשביל לתת את תחושת הביחד החמימה שהכרחית להופעות, אבל לא כל כך צפוף שאי אפשר ליהנות. האוכלוסייה: הדור הבוגר יותר של קהל ההיפ הופ והמוסיקה האלקטרונית.
חבורה כשרונית שרגילה לנגן יחד בכל קומבינציה אפשרית
את הערב פתח קותימאן עם האורקסטרה שלו (מה קרה, אתה לא יכול להגיד תזמורת?), עשרה נגנים מהאליטה של הגרוב הפלורנטיני - קרולינה ואלרן דקל על המיקרופונים, ניר מנצור חזק על התופים, ועוד חברים מ"הדג נחש", "פאנקנשטיין", "בום פם", "התפוחים" ועוד. החבורה ניגנה קטעי פאנק חמים מהאלבום הראשון של קותימאן, כמו No Reason For You וקטעים מהפרויקט הנהדר "Thru-You", כמו Mother Of All funk Chords ו-Just A Lady.
זו לא משימה טריוויאלית להעמיד להקה כזו גדולה על במה אחת, אבל מכיוון שמדובר בחבורה כשרונית של אנשים שרגילים לנגן ביחד בכל קומבינציה אפשרית, זה עבד יפה. מצד שני, בהתחשב בפרויקט שפרסם את קותי בעולם וגם נתן את ההצדקה לכך שהוא חימם את שאדו, מוזרה העובדה שלא הייתה בהופעה שום עבודת וידאו.
אחרי שעה על הבמה, התזמורת פינתה את מקומה לסוליקו. הרביעיה העליזה נתנה סט קצר שמבוסס על חומרים מאלבומם האחרון Exotic On The Speaker, מש-אפים פרי ידיהם והמיקסטייפ "ארכיאולוגיה", בו הם אספו שירי פאנק ישראליים נשכחים, ביניהם יגאל בשן ויזהר כהן.
הניינטיז חיפשו אותך
כך שבחצות הלילה, הקהל כבר היה מבושל היטב וצמא לראות את דיג'יי שאדו, התקליטן והיוצר, אביר הסימפולים ומי שייסד את במחי סמפלר את ההיפ הופ האינסטרומנטלי. אחרי שקופית קצרה שהבטיחה שאנחנו הולכים להיות הראשונים בעולם ששומעים מוזיקה חדשה שלו.
שאדו עלה במראה של wigger (עם כובע בייסבול הפוך והליכת ראפר שיכור). הוא היה חמוד ודברן, יש מי שיאמר חפרן, ופתח את הסט עם קצת דרמה מתבקשת, כשברקע רץ וידאו ארט מושקע, שחלקו היה מדויק וחלקו מתבקש.
פער גדול מדי בין הקלאסיקות להשמעות הבכורה
ברגעים הטובים בהופעה, הוא השמיע פיסות מכמה מהלהיטים שלו - כמו The Number Song, This Time ו-Fixed Income - ביחד עם סקרצ'ים, ביטים חדשים וחתיכות משירים אחרים. את התשואות הגדולות הראשונות הוא קיבל כשנכנסו צלילי הפסנתר הרפטטיביים והמרגשים של Building Steam With a Grain of Salt.
בין לבין, הוא השמיע כמובטח כמה קטעים חדשים. שניים מהם, השקטים יותר, היו מרגשים ונעימים. הארוך והמוזר מביניהם התחיל כמו Justice מנסים לנגן The Doors, הפך לקטע באווירת Daft Punk והסתיים בארבעה סופים דרמטיים שונים, כל אחד עם יותר גיטרות מטאל מהשני.
אבל החיסרון הגדול בהופעה היה בפער שבין הקלאסיקות להשמעות הבכורה. בזמן הזה, שהיה למעשה רוב ההופעה, שאדו הרעיש עם כמה קטעי ג'אנגל ודראם'נ'בייס לא מהנים. אני לא מאלה שנפגעים כשהאמן האהוב עליהם מחליף ז'אנר מוסיקלי, אבל היה אפשר לצפות ממנו לרגש או לחדש - במקום זה קיבלנו מקצבים לא מתוחכמים שמוצו בשלהי המאה הקודמת.
קריצה לא ממצה למעריצים
אני מחזיק מעצמי כבקיא בדיסקוגרפיה של שאדו, ובכל זאת גירדתי בראש בפליאה חלק לא קטן מהזמן. גם כשהוא שילב שירים מוכרים כמו Six Days ו-Blood on the Motorway, הוא עשה את זה ברמז - רק הזכיר אותם בלי לתת לנו ליהנות מהם, כמו מעין קריצה לא ממצה למעריצים שלו.
אני ציפיתי למשהו שדומה להופעות העבר שלו, כמו שזו הוקלטה בדיסק ובדי.וי.די. הנהדר In Tune and On Time - מגה מיקס מושקע ועשיר של עשרות שירים וסימפולים שלו, תפורים ביד אמן על פטיפונים, קומפקטים, סמפלרים ומכשירי אפקטים. במקום זה קיבלנו הרבה ביטים וסקרצ'ים, ומעט מדי טכניקה ורגש.
