ההסבר ההגיוני היחיד לזה ש"אף אחד לא בא" לקרולינה הוא שפשוט עוד לא מספיק אנשים שמעו את האלבום החדש שלה, "מה אעשה עכשיו?". באלבום שהנגיעה ה"קרולינית" נוטפת מכל זווית שלו, הצליחה הדיווה הכי מגניבה בישראל ליצור מקבץ שירים מגוון ומעניין, שנשמע טוב מכל הכיוונים. ובניגוד לתדמיתה ה"שמחה" והצוהלת של קרולינה עד כה, זהו אלבום אישי שמציג אותה חשופה וכואבת. בהאזנה חוזרת אי אפשר שלא ליפול בקסמי הבדידות הכנה שלה, האובדן הכואב של אביה והתשישות מהמרדף הסיזיפי אחרי האהבה והאושר.
זה מתחיל בעטיפה המושקעת, בה כל שיר מכובד בספייס משלו, עם פורטרטים עצמיים של קרולינה, עבודות אמנות ותמונות משפחתיות מהאלבום הפרטי. הנגיעה האישית ממשיכה בשם האלבום, שאי אפשר לפרש לשתי פנים, וכמובן, בשילוב המנצח בין הטקסטים למוזיקה. למרות הכאב הרב במילים, קותי וסאבו, שהפיקו את האלבום, הצליחו ליצור עם קרן "קרולינה" אברץ אלבום שגם כשהלחן בו שמח, הוא לא הופך את הטקסט לגרוטסקי.
טקסטים שמעלים שאלות קשות, בתמימות וכנות
הגדולה האמיתית באלבום הם הטקסטים שמעלים שאלות קשות, בתמימות וכנות שמזכירים ילד ששואל את אביו "מה אהיה כשאגדל?". יש בו מרקחת נכונה של טקסט עמוק ומעורר הזדהות, ולחנים שיודעים להעצים את הכאב כמו ב"מה אעשה עכשיו?", שמומלץ להאזין לו בליווי ממחטות, או לטשטש את הכאב באמצעות התפרצויות אופטימיות של שמחה כמו ב"צר לי צ'ארלי" (אליו עוד נגיע בהמשך).
השיר שפותח את האלבום הוא הסינגל המצליח "Happiness", שמשלב בין עברית ואנגלית וממחיש את הצדדים הרבים ולעיתים מנוגדים שיש בקרולינה. הוא מתחיל בסימפול של "Batukadance" של "פרויקט מטבוחה", בו מאזנת קרולינה בשירה עמוקה את הראפ האגרסיבי בפורטוגזית. הקול ואופן השירה המיוחדים שלה הופכים למשהו שונה לגמרי , זך ומטהר, כשהיא שרה על אביה שאיננו. לא רק בגלל קולה המהדהד, אלא גם בגלל מילות געגוע כמו: "Even if my father will show me the way… and one day he flew away".
להיט בטעם "אורביט" מרענן
הקדרות הרומנטית הזו ממשיכה בסינגל השני, המצליח דגם הוא, "אף אחד לא בא לי". באמצעות הבס של שחם אוחנה, שמכתיב מקצב מונוטוני ועצוב ופסנתר שנשמע כאילו הוא מספר סיפור. הקול של קרולינה הוא הגיבור הטראגי, כשהשיר נפתח במילים: "אף אחד לא בא לי, אף אחד לא בא/ אני עצובה, רע לי ומר לי". כלי הנשיפה של ספי ציזלינג, שלומי אלון ויאיר סלוצקי בסוף השיר מדגישים את אווירת ה"בלוז" וחותמים שיר שהוא להיט בטעם "אורביט" מרענן ולא "בזוקה" ורודה וצמיגית.
אבל השיר הכי טוב באלבום, הכי מרגש, מצחיק, עם לחן טוב ועיבוד גאוני הוא ללא ספק "צר לי צ'ארלי". שיר ציני על הרווקות הנצחית והחלום על השמלה הלבנה, שכנראה לא תגיע כבר. ברקע מקצב Fאנקי שמשתלבים בו הכינור של אורן צור, כלי נשיפה ובלגאן כיפי שרק מעצימים את מסיבת התה של קרולינה, שגם כאשר היא נוגעת בנקודות כואבות ורגישות שלה ושל רבים, היא מצליחה לעשות את זה בלי להרתיע ולעורר אנטגוניזם.
ב"הבלדה על אביר החופש ובת גלים", מארחת קרולינה את אורי כינרות מ"בום פם". שיר מקסים שנשמע כאילו נמשה מ"פסטיבל הזמר והפזמון" בארכיון ערוץ 1, עם זיווג מוזיקלי מעולה, שיצר מעין "החלונות הגבוהים" בגרסת 2009. הדואט נמשך ברצף לקטע נפרד של סולו פסנתר, שמנגן כאילו הוא בעיצומה של סערה בים, או כמו שהם קראו לו, "האוקיינוס הגדול".
שלל הסגנונות נרקמים לידי שלמות
גם בהמשך האלבום של קרולינה הוא תמהיל של דברים דומים, אבל שונים. מתחכמים, אבל לא מתפלצנים. עברית, אנגלית, רגאיי, בלוז, ג'אז, פולק, R&B ואפילו קטע יווני, שמככב בשיר המעולה "מחמאות". כולם נרקמים לכדי שלמות, בזמן שקרולינה שולטת בהם בקולה הרם.
הקומבינציה בין הז'אנרים יוצרת מארג מרתק להאזנה, שלוקח את המאזין למגוון מקומות כמעט בו-זמנית, מבלי להתיש אותו. הוואי, אל. איי., אפריקה, הודו, ישראל של שנות ה-70? רק תגידו מה בא לכם, ותקבלו עם מלוא החופן קוליות וסטייל. אלבום שהוא מסע מרתק על גבול הנפש והנשמה, ברחבי העולם הפנימי והחיצוני של קרולינה.