כמו בכל מופע מיובא שכן מתקיים בישראל לאחרונה אנחנו מוצאים את עצמנו מחכים למילים המנחמות מצד האמן שייתן לנו לגיטימציה להנות מקצת תרבות, ואולי גם יעזור לנו להפנות אצבע משולשת לאלה שחושבים שחרם זאת דרך פעולה יפה ונכונה למען השגת הומניטריות ושלום.
לסיקור המופע - שיר אחרי שיר; לביקורת נוספת על המופע
אבל חרם בסופו של דבר זאת עוד צורה של אלימות. אז הפעם היה זה תורו של אלטון ג'ון , אחרי שני שירי הפתיחה של המופע, לומר לקהל "שלום, אנחנו שמחים להיות פה ולא נפסיק להגיע לפה". הקהל מצידו קם על רגליו במחיאות כפיים סוערות כאות תודה על תעודת ההכשר שהוענקה לו ואלטון הנרגש המשיך ואמר את מה שנכון לומר: "מוזיקאים אמורים להפיץ אהבה".
"בכל מקום נורמלי Tiny Dancer נחשב לאחד היפים שלו, הקהל הישראלי רטן"
אלטון ג'ון הגיע אלינו במסגרת סיבוב ההופעות המלווה את אוסף הלהיטים שלו מ-2007 " Rocket Man- The Definitive Hits " ובאמת מספק את כל הלהיטים שבאלבום האוסף, אבל רגע לפני שהוא מתחיל בריצוי מלא של הקהל הממוצע הוא מרשה לעצמו לפתוח עם היצירה הארוכה Funeral for a Friend/Love Lies Bleeding לאחר מכן ללהטט רוקנ'רול על הפסנתר ב- Saturday Night's Alright (For Fighting כשעל המסך מוקרנות גולגלות בוערות, ואז לעבור לצלילה ארוכה עם שלוש רצועות מתוך אלבומו הקלאסי מ-1971 Madman Across the Water. הקהל בסביבתי מתחיל להשמיע קולות רטינה ואף מגיב בקרירות כשמגיע השיר השלישי מתוך אותו אלבום שבכל מקום נורמלי אחר נחשב לאחד משיריו היפים ביותר של אלטון Tiny Dancer.
הלהקה של אלטון כוללת מוזיקאים מעולים, שחלקם מלווים אותו עוד מהסבנטיז ובראשם הגיטריסט המשובח דייבי ג'ונסטון, שמנגן עם אלטון עוד מאותו אלבום ב-1971 והמתופף נייג'ל אולסון. ג'ונסטון שממוקם במרכז הבמה הוא המנהל המוזיקלי של המופע ומזרים מדי פעם סאונד רוק שמן ומכוסח שמאזן את הפסנתר של אלטון. בכלל, לעיתים נראה שקשה לאלטון לשלהב עד הסוף קהל של עשרות אלפים מכסא הפסנתר שבצד הבמה ובכל סיום של שיר הוא נעמד ויוצא לטיול קצר לאורך הבמה במטרה לתקשר ולהלהיב.
"אני נהנה מסולו גיטרה מוצלח, הבחור לידי מתפעם מהברבורים הוורודים על המסך"
לאחר כ-40 דקות פושרות מגיע Goodbye Yellow Brick Road, שמעיר את הקהל בשירה אדירה ומאפשר להם לשחק בצעצוע שבנק דיסקונט השאיר לכל אחד על המושב ולנופף בו מצד לצד - מקל הסטיק לייט הירוק שבראשו כוכב ברוח הגרפיקה המלווה את המודעות של אלטון.
כאן כבר נפתחת שורת הלהיטים של אלטון, שמורכבת מרגעים יפים כדוגמת Daniel , I Guess That's Why They Call It the Blues ו- Sorry Seems to Be the Hardest Word, לצד סוכריות שמאלץ קשות אך אהובות על הקהל: Candle in the Wind ו- Sacrifice.
ואפילו כשאני מוצא את עצמי ממש נהנה מסולו גיטרה מוצלח של דייבי ג'ונסטון ב- Rocket Man אני מתבאס לגלות שהבחור שבמושב שלידי פונה לזוגתו ומתפעם יותר מהאנימציה של הברבורים על מסך הוידאו שבמרכז הבמה.
הרית'ם אנד בלוז המוצלח של Sad Songs (Say So Much מעורר את הקהל ופותח את החלק הרוקנ'רולי והאחרון של המופע עם שירים כמו Bennie and the Jets , I'm Still Standing והפעלת הקהל המתבקשת ב- Crocodile Rock.
כשהוא חוזר להדרן מוצא אלטון זמן לחתום על כמה פריטים שמעריצים מהשורות הראשונות העבירו לו, מחווה יפה ללא ספק, וחותם שעתיים וחצי יפות של מופע, שנע על התפר בין פופ לרוק ועל התפר הדק בין נשמה לבידור עם Circle of life מ"מלך האריות" ו- your song הקלאסי.