גורמה בפיתה. זאת הדרך הכי טובה לתאר את ההופעה של בוב דילן באצטדיון רמת גן. אחת מהופעות הרוק המרשימות והמצוינות שהיו כאן בשנים האחרונות, באריזה ישראלית מביכה וחובבנית.
לפני הכול, ברשותכם, בואו נדבר על מוזיקה. נכון, בוב לא נתן את ה"שלום תל אביב" הדביק שכולנו קיווינו לו, הצילום במסכים היה ברמה של טקס סיום גן ילדים בקרית מלאכי ובתי השימוש, ובכן, לא היו באמת קיימים – אבל המוזיקה, אלוהים, המוזיקה.
ביצועים אותנטיים, מלאי תשוקה וחדווה מוזיקלית
15 שירים, כולם בעיבודים חדשים (כולל אלה מהשנים האחרונות) – וכולם בביצועים אותנטיים, מלאי תשוקה וחדווה מוזיקלית. קשה להאמין שהזמר ששר על הבמה כתב חלק מהשירים האלה לפני יותר מארבעים שנה.
קחו לדוגמה את "גשם כבד עומד ליפול". שיר שיחגוג בשנה הבאה 50 שנים להקלטתו, שאפילו לדני ליטני ואביב גפן נמאס לשמוע אותו כבר. דילן לקח את השיר מהמקום הבטוח שלו, זה שהקהל היה מזמזם ביחד איתו, והביא אותו למחוזות חדשים של בלוז. הביצוע הגרובי של Highway 61 כבר גרם לרונה קינן ושלומי שבן שישבו לפני לרקוד בכיסאות כמו גרופיות של ג'סטין ביבר.
כולם דיברו לפני ההופעה על כך שהם מנסים לא לפתח ציפיות מההופעה, כדי להימנע מאכזבה מיותרת. זה גם מסביר, יחד עם מחירי הכרטיסים השערורייתיים, את כמות הקהל הדלילה (פחות מ-20 אלף צופים). אחרי שאכזב בשנות השמונים בפארק הירקון, ואף כתב על זה בביוגרפיה שלו – כנראה שלא יותר מדי אנשים רצו לקחת את הסיכון.
הוא לא מדבר עם הקהל? ביג פאקינג דיל
בשבילי זו הייתה חוויה קצת אחרת. זו פעם חמישית בשש השנים האחרונות בה אני רואה את דילן בהופעה. ארבע הפעמים הקודמות באירופה היו מדהימות. אמש, בישראל הלחה, עם שלל בעיות הפקה, הייתה ההופעה הטובה ביותר של בוב. הרבה יותר מכל הציפיות שסירבתי לפתח.
אז הוא לא מדבר עם הקהל. ביג פאקינג דיל. שמעתי שאנריקה איגלסיאס פטפט בלי הפסקה בהופעה שלו בנוקיה, אבל ספק אם הוא הביא עמו לבמה משהו מרגש כמו הביצוע של “Cold Iron Bounds” של דילן.
כמה פעמים קראתי בשבוע האחרון על אנשים שאומרים שאין מה ללכת לראות את דילן כי הוא לא שר אלא מחרחר. שטויות. הקול של דילן אמנם צרוד מאוד, אבל כך גם הקול של שלמה ארצי, שלום חנוך וגידי גוב. הקול של דילן היה ברור מתמיד, ניתן היה להבין כל מילה מה שהוא דקלם, ולעתים, כשהתחשק לו, הוא פשוט שר. ושר לא פחות טוב מאשר הוא שר אי פעם.
בגלל חוסר תמידי בהופעות גדולות מחו"ל, הקהל הישראלי מצפה תמיד מהאמנים שמגיעים להתייחס אליו בצורה מיוחדת, ובטח מאדון צימרמן, בשר מבשרנו שלפי שלל פרסומים לא רשמיים עושה פה את צום כיפור מדי כמה שנים. והנה, בוב דילן לא שינה את היחס הקבוע שלו בהופעות ונתן ליהודים את אותה כתף קרה שהוא נותן בכל מקום אחר בעולם. אף אחד לא ניגן את התקווה על מפוחית, ואפילו לא זכינו לשמוע אקורד של הבה נגילה על ההמונד. ככה זה שאמן לא צריך להתחנף.
מגיעה למפיקים מילה טובה, והרבה מילים רעות
בוב דילן לא צריך שאני אכתוב עליו ביקורת טובה. זה ממש לא מעניין אותו. ספק אם הוא יחזור לכאן שוב. לא כך הדבר לגבי שאר המעורבים בהפקה. קל להפנות אצבע מאשימה כלפי מפיקים ואמרגנים, אבל בהחלט מגיעה להם מילה טובה על כך שהם מצליחים להביא לכאן אמנים בעלי שם למרות כל האילוצים והבעיות.
חוץ ממילים טובות, צריך גם לעמוד על הבעיות, בתקווה שהן לא ישנו. אין ספק שאמן פופולרי כל כך בישראל כמו בוב דילן יכול למלא את אצטדיון רמת גן. השאלה אם זה באמת הכרחי? בדיקה זריזה מגלה שרוב ההופעות של דילן באירופה מתקיימות באולמות סגורים של פחות מעשרים אלף מקומות, למה רק בישראל צריכים לנסות למלא אצטדיון מיושן ומפלצתי שלא מתאים ממילא להופעות מוזיקה? ואם כבר בוחרים באופציה הבעייתית הזאת, מדוע לקחת מחירים שאין להם אח ורע בשום מקום בעולם?
חוץ ממחירים מוגזמים, הייתה גם הפקה ביזיונית. אולי בגלל שידעו שהאצטדיון יהיה ריק ברובו, החליטו בהפקה "להתקמצן" על דברים בסיסיים כמו אבטחה, הגברה ומסכי וידיאו. הצופים שישבו ביציעים זכו לחווית סאונד בעייתית (כרגיל באצטדיון ר"ג) ובנוסף ראו במסכי הוידיאו רק תמונה סטטית של הבמה כולה, בלי קלוז-אפים על דילן והנגנים. בהדרן, המסכים כבר הפסיקו לעבוד.
מזל ששלמה ארצי הגיע להופעה
אם זה לא מספיק, גם הצופים ששילמו אלף שקלים על המקומות הטובים ביותר זכו לחוויה נוראית כאשר חלק מהקהל שאמור היה לשבת מאחורה ניסה להתקדם קדימה והסתיר להם. כך קרה מקרה אבסורדי בו הקהל בעשר השורות הראשונות זוכים ליהנות מהמופע, בעוד הצופים בשורות מאחוריהם מתעסקים בריבים קולניים ופיזיים עם סדרנים אימפוטנטיים שלא מצליחים להשתלט על הקהל.
כמה מזל ששלמה ארצי ביטל את ההופעה המתוכננת שלו לקיסריה, והגיע לאצטדיון רמת גן לצפות בדילן. אחרי דקות ארוכות בהן הסדרנים לא הצליחו להרגיע את הקהל הזועם, קם ארצי (שממילא נראה שלא נוח לו לשבת בכיסא הפלסטיק שלו) ונעמד לצד הסדרנים. אם התכוון לכך או לא, ארצי גרם לקהל להירגע ובמהרה הסערה נשכחה.
בהדרן ניתן היה לראות בקלות ששלמה ארצי הוא היחיד בגוש הקרוב לבמה שלא יושב על הכיסא, אלא עומד ורוקד. להבדיל מרוב הופעות הרוק בארץ ובעולם, המאבטחים לא נתנו לקהל להתקרב לבמה בזמן ההדרן. שלמה ארצי, אחד שחייב לדילן את סגנון הכתיבה האינסטינקטיבית שלו, לא יכול היה לשבת בזמן ש-Blowin’ In The Wind נוגן מולו. אירוני שמכולם, דווקא שלמה ארצי הוא זה שיודע להעריך אמן שלא מתקשר בכלל עם הקהל שלו.
