גלעד שגב, עכשיו טוב

גלעד שגב השיק אמש את המופע "קולות הלב", כשם אלבומו החדש. שגב, אחד מיצרני הלהיטים הבולטים בפופ המקומי בשנים האחרונות, עשה קפיצת מדרגה גם כזמר מבצע וגם כפרפורמר. הוא שר בהופעה הזו אולי הכי טוב ששמענו ממנו עד היום. חצי מההופעה הוא בילה בישיבה, וזה התאים לו, נוח לו. הוא לא היה צריך להתחיל לחשוב איך הוא עומד ומה הוא עושה עם הגוף וכך הוא יכול להתרכז בשירה, בקהל, להקשיב לנגנים ולהיות סוף סוף דמות מובילה על הבמה ולא מובלת. בהמשך, כששגב נעמד, התברר שיש לו עוד מה לשפר בכל מה שנוגע לתנוחה ולתנועה על הבמה ולכריזמה שהוא צריך להפגין מול קהל, אבל אין ספק שהוא התקדם לא מעט מאז מופע ההשקה הקודם שלו.

הופעות חיות בדרך כלל מגיעות לשיאן בסוף, כשהזמר מביא את הקהל לקתרזיס. שגב והמפיק המוזיקלי שלו גלעד שמואלי בנו את המופע נכון, אבל באופן מוזר דווקא השירים השמחים בסוף עבדו פחות חזק, בעוד שהביצוע הטוב ביותר של שגב בערב הזה היה בשיר הראשון. הוא פתח עם הבלדה "אף אחד", מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית, שר יפה, שר מרגש, הקול שלו כמהה לאהבה ושברירי. זו שבריריות שיש בה אמת וכמיהה שנובעת מתשוקה אמיתית. השאלה הגדולה בנוגע לכותבי שירי אהבה מוצלחים כמו שגב היא האם אתה מאמין להם. שגב הוא אדם מחושב ומוזיקאי חכם, אבל כשהוא כותב טקסטים שווה להאמין לו. והאמת שאי אפשר שלא. בהמשך השיר הקול שלו עולה ומגיע למקום מסוכן שבו הוא עלול להישבר. זו בדיוק הנקודה בה דמעה מטאפורית מטפטפת מזוית העין שלו אל הלחי. הוא פגיע, הוא כמעט צונח, אבל מחזיק מעמד באהבה, ומסיים פתיחה נהדרת של המופע.

הלהיט "נועדנו" הגיע כבר בשיר השני, כדי להכניס את הקהל לאווירה חמימה ואת הרכב הנגנים המדויק לתוך האירוע. שגב יושב על כיסא מוגבה עם הגיטרה וההרכב התומך סביבו: יענקל'ה סגל ("הפרויקט של עידן רייכל") בטאר ועוד, גלעד שמואלי מאחורה על התופים. אין קלידים אבל יש בס, יש גיטרה חשמלית יש זמרת ליווי יפה (מאור ירדני) ויש שלישיית כלי מיתר (גליה חי, יעל שפירא, אבנר קלמר) שמצטרפת בהמשך. החגיגה האתנית-ישראלית יוצאת לדרכה וברגע תופסת את הקהל. כאמן מופיע גלעד שגב נע במרחב הזה שבין שירים אישיים קטנים לשירים שהפכו לשירים "של כולם" וסוחפים קהל בהתאם. שגב בעצמו אומר: "אני מחפש כל הזמן, מזרח ומערב, אחורה וקדימה, ורוצה להעביר לכם את ההרגשה הזו. אני מוצא את עצמי פה היום מולכם".

בשיר השלישי פתיחה מוקלטת של תפילה בבית כנסת מובילה ל"אל מסתתר" שיר על חיפוש של אמונה, שאומר שאלוהים קיים נוכח בפרטים קטנים בשבריר חביון מעל לכל היגיון. יחד עם הזמרת מאור ירדני שגב נותן כאן ביצוע שירה שובה לב. אחרי שעלה מדרגה לקבוצת האמנים ששווה להאזין למה שהם כותבים, עכשיו הוא גם יודע לתווך היטב את הטקסטים שלו. הוא פונה כאן לבורא עולם ומבקש שיגלה לו. שגב חיפש אלוהים ומצא אמונה. נאה לו.

קולות הלב

ומעניין לעניין באותו עניין - השיר הרביעי הוא "יום קדוש" שזוכה ליופי של עיבוד. קצבי וגרובי, מבלי להיות מנג'ס או לעוס. יש כאן טיפול נכון באתניקה ישראלית שיכולה להרים קהל לכפיים ואפילו לריקודים מבלי לחורר להם את האןזן או הנשמה. "יום קדוש" הוא למעשה שיר על חתונה כש"המלכה" היא הכלה, וההרכב הזה שמנגן כאן במיומנות יודע להוליך כלה לחופתה ויודע אחר כך להרקיד אותה על הרחבה. השיר הזה של שגב הוא מוזיקה יהודית מודרנית שעושה שמח ומכבדת את המסורת, עם שורשים סוריים שיוצאים החוצה. ראוי ביותר.

ומחתונה לזוגיות של "שתי דקות", בו שגב עובר לרוק אקוסטי מיינסטרימי לא רע. "האהבה נשארת" הוא שיר רוקיסטי יותר, בגבולות המיינסטרים, עם מלודיה יפה בפזמון וגיטרה חשמלית טובה. שגב נעמד, אבל במקום להשתחרר העמידה מעט מקפיאה אותו, ובכל זאת הוא שר טוב. ב"תן", שיר התפילה שכתב לרוני דלומי, עולה לבמה שלישיית כלי המיתר. העיבוד נשאר באמצע, לא ממש קצבי וסוחף כמו אצל דלומי, ומצד שני לא בלדה מרגשת כמשתמע מהטקסט. השיר "נאר באמצע" אבל ההלהיטיות שלו מנצחת. "מותק שלי" הוא כבר בלדה יפה בליווי כלי המיתר. שיר אהבה שכמו ב"אף אחד" שפתח את המופע מביא את שגב למקום רומנטי ושברירי. אבל יש כאן גם קטע אתני קצר עם העוד, שמוסיף לביצוע טוויסט מיוחד. לא ברור אם הוא מחזק את השיר או מחליש אותו, אבל בטוח שהוא מעניין.

אישה מהשמיים

את "עכשיו טוב" שגב מקדיש לאחיין שלו, שרון עמיחי, שהתגייס לפני שבוע להנדסה קרבית. לאור ההיסטוריה המשפחתית של שגב והנסיבות עליהן נכתב השיר, ההקדשה הזו מצמררת. אבל מה שמצמרר יותר ממנה הוא הביצוע המושלם. הנאמבר הזה הוא רוק אקוסטי נעים, עם תוספות "קלאסיות" של כלי המיתר ובו בזמן הוא מרסק לך את הלב והכי אמיתי. שגב הרי שר את השיר הזה כבר מאות פעמים בחייו, אבל הביצוע שלו נשמע הכי טרי ואותנטי, הכי ממעמקי הלב. בשיר הזה הסתכלתי לו בפנים והוא כולו היה גוש של עצב מהול באופטימיות. רציתי באותו רגע לחבק אותו.

"סולחת לך" ששגב כתב לג'וזי כץ בגוף ראשון נשי, קיבל פרשנות של שיר קאנטרי עם גוון ים תיכוני, אשר כלל סולו טאר בתפקיד הבנג'ו. הביצוע הזה הצליח להיות נוסטלגי מבלי לגלוש לצ'יז. אחריו בא "כל העולם", מעין רוק- פופ קצביה שנורא רוצה להיות עברי לידר ומזכיר להיטים מסוף האייטיז. שגב עומד המיקרופון, זז קצת, אבל לא מטייל על הבמה כמו שאומרות מילות השיר. ל"קולות הלב" הוא מעלה מהקהל את מירי מסיקה. השיר המזרחי עובד יפה, הדואט מוצלח, אבל לא מדהים.

חנהל'ה התבלבלה

ב"אישה מהשמיים" שמאוד רוצה להגביר קצ ולהיות אנרגטי חסרות עוד אנרגיות ועוד מחץ. זה צריך להיות המנון גדול אבל הנאמבר לא מתרומם באמת. במקום אחר מהרידינג ועם קהל פחות ביתי, הוא יעבוד פחות טוב וכדאי לחשוב איך נותנים בו קיק-דאון. גם הקאבר ל"חנהל'ה התבלבלה" לא ממריא מספיק. חסר מחץ, חסרה תנופה, חסר ווליום, חסר להרים פה חפלה אמיתית. האמת היא שזה לא באופי של גלעד שגב, הוא לא חפלאי ולא קרחניסט, הוא לא יתפס על העמודים של קיסריה כמו קובי פרץ ולא ירוץ על הבמה כמו ליאור נרקיס. זה לא הוא. אבל אם הוא רוצה להיות מלך ועדי העובדים הוא חייב להשתפר בתחום הזה.

מכאן העניינים הולכים ומתפיידים. להדרן שגב עם עולה עם גיטרה אקוסטית ושר את "בואי נעזוב" בישיבה, עם הקהל, במעין שירה בציבור. זה נשאר בגדר שיר קטן שלא ממש מתרומם. יש לפורמט הזה את החן שלו, אבל השיר הזה ראוי ליותר. "אור עליון" שמגיע אחריו הוא שיר תפילה נחמד, שוב עם קולות תפילה מוקלטים, אבל הביצוע שלו קצר מדי והסיומת שלו מפוספסת. לקינוח שגב נותן שוב את "נועדנו", הפעם בעמידה, הפעם טוב, עכשיו טוב.

בואי נעזוב


אור עליון


נועדנו