קרנבל בהיכל. לו היו מבקשים לתמצת את הופעת הענק הראשונה של סטטיק ובן אל לכדי שתי מילים – אלו כנראה היו הן. 8,500 אנשים הגיעו אמש (א') להיכל מנורה מבטחים בת"א כדי לסמן וי על הצעד הפורמלי הראשון של הצמד (או הטריו, אם מחשיבים את ג'ורדי), שבמשך שלוש שנות פעילותו מעולם לא יצא עם הופעה משלו, או אפילו הוציא אלבום, ובסיום הערב גרם לזה להיראות כמו הדבר הכי – כן, זה מגיע – קל בעולם.
מכירים את המתקן ההוא בדיסנילנד שמעביר אתכם במסע מסביב לעולם ברבע שעה? אז תכפילו את זה בשש וקיבלתם את ההופעה של סטטיק ובן אל: במשך כשעה וחצי הם הצליחו לחצות מדינות וגם יבשות: הם לקחו אותנו לכנסיה בדרום ארה"ב ולרחובות ברוקלין, המשיכו לקרנבל בברזיל, עשו גיחה לישראל, קפצו להודו ונתנו פינאלה ביפן.
אבל הרבה לפני שכל זה קרה פגשנו את סטפן לגר, הזמר/ראפר הישראלי-ניגרי שהיה אמור לחמם את הקהל לקראת עלייתם של סטטבוי ובן אל לבמה, בעזרת להיטים מקפיצים כמו "Step Fun" ו"Double Dutch", לצד הדואטים "Like That", "Maman" ו"טיקיטאס" (אותם ביצע סולו, למרות שקצת קיווינו להופעת אורח של נועה קירל).
למראית עין, לסטפן יש את כל מה שצריך בשביל לחמם את האווירה – יש לו את הלוק והסאונד, הוא יודע לזוז, ובעולם אחר הוא אפילו היה יכול לעשות אודישנים למיגוס ואולי לעבור. בפועל, ההופעה התקיימה מול קהל שמורכב ברובו מילדים והוריהם בהיכל מלא מושבים – מה שהפך את זה כמעט אוטומטית להופעת ישיבה, שבה כל מי שעמד התבקש לשבת ולא להסתיר, והקשה על לגר אפילו יותר להקים מישהו בקהל. קריאות ה"לא שומעים אתכם!" ו"עכשיו עם הידיים!" שלו רק חיזקו את התחושה שנכנס בעל כורחו לתפקיד מפעיל במסיבת יום הולדת של בני ארבע, שבכלל עסוקים בלחלום על העוגה שתגיע.
בתום חצי שעה של הופעת חימום, נראה שהקהל כבר יותר ממוכן לקראת בואו של הפאוור קאפל המוזיקלי. כל שינוי במצב התאורה גרר צרחות של התרגשות, וברגע שעל המסך הופיע טיימר שספר 60 שניות לתחילת ההופעה, הם כבר היו באקסטזה מוחלטת. ובצדק - בניגוד להופעות רבות אחרות, מזו דווקא לא הייתה אף סיבה לחשוש. הודות לתשעת הסינגלים המצליחים שלהם, הקהל ידע בדיוק איזה סטליסט הוא הולך לקבל ושהסיכוי להתאכזב שואף לאפס.
אבל מי בכלל הספיק לחשוב על אכזבה? מהרגע שפתחו את הערב עם השיר "סלסולים", ואחריו עם "סתם", היה ברור שמדובר במופע הכי רותח ומושקע בעיר. והמילה "מופע" לא נבחרה לחינם - זו לא הייתה עוד הופעה שבה הרכב שר שיר אחר שיר עם צוות נגנים, פלייבק ומסכים שמציגים תנועת שפתיים בדיליי. זה היה מופע מתוכנן ומחושב היטב, שטומן בחובו הפתעה כמעט עבור כל שכבת גיל שהגיעה לצפות בו.
ההפקה דאגה לכך שלא יימצא אף רגע דל באותן 80 דקות, ואיזנה את קטעי השירה עם קטעי מעבר שכללו קטעי וידאו קומיים של החבורה, קטעי ריקוד מדויקים של הרקדנים (וגם הרקדניות, לשם שינוי, ביניהן זוכת "רק רוצים לרקוד", סימור דניאל) וגם דיאלוגים משעשעים בין השניים על הבמה, כשהכל על רקע תפאורה מושקעת, אינספור אאוטפיטים מתחלפים ועיבודים מיוחדים לשירים המוכרים. האם כל אלה באמת הוכנו עבור שני מופעים בלבד? סביר שלא, ולכן גם לא נופתע אם יכריזו על תאריכים נוספים.
הטוויסט הראשון הגיע במהלך השיר השלישי, "כביש החוף", כשלפתע הצטרפה לבמה מקהלת גוספל. גם אם הביצוע שלהם לא נעשה בלייב, וגם אם בכלל מדובר בקבוצת שחקנים (להבא תתאמצו קצת יותר עם הליפסינק), קשה היה להישאר אדישים בפני העיבוד הלא צפוי והמרענן לשיר המוכר. וזאת הייתה רק הפתיחה. כמו שאמרו ב"מבצע סבתא" – התחושה הייתה שהם התחילו הכי מהר שלהם, ולאט לאט רק הגבירו. ואז הגבירו עוד קצת.
הכניסה של יונתן מרגי לבמה תפסה את הקהל כולו לא מוכן, כשברקע נשמע מאש-אפ בין "זהב" ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון, ורק תוך מספר שניות החל להישמע גל צרחות התרגשות בקרב הצופות הצעירות שהבינו שזהו פיינליסט "הכוכב הבא", מפעיל את קסמיו על הקהל בעודו לבוש כמו מלך הפופ פוגש את דני זוקו (מה שגרם לנו לפנטז על תיקון למחזה "גריז", ששיעמם אותנו לפני כמה חודשים באותו היכל בדיוק). בניגוד לסטפן, מרגי השתלט על ההיכל בשניות בודדות, והוכיח שלמרות הגיל הצעיר - הוא לגמרי בשל להזניק את הקריירה שלו ככוכב פופ.
סטטיק ובן אל לא הסתפקו בהרמות וניצלו את הפלטפורמה שקיבלו במנורה מבטחים כדי להעביר מסרי חינוך לילדים. חוץ מעיבוד אקוסטי ל"הכל לטובה" בעזרת טל פורר על הפסנתר - שהפך אותו משיר ערוץ ילדים קלאסי לקטע מרגש למדי שעשוי להמיס גם את גדול הציניקנים, הושמע אחריו נאום מתורגם שקרא לקהל לצאת נגד גזענות ודעות קדומות (ביונסה מאץ'?). אליהם מצטרף גם "ברבי", שלמרות הביצוע הגנרי הפתיע כששילב קטע ריקוד של רקדנית פלאס-סייז, המבקש לשבור את מודל היופי המקובע בעיני הדור הצעיר, לפיו ברבי שוות ערך בהכרח לבחורה בלונדינית במשקל נוצה.
אבל היי, אנחנו לא פה בשביל ה"מרגש". הערב כולו היה בסימן חגיגה ענקית, שבעזרת שירים כמו "בא לה לרקוד", "#דוביגל" ו"קאוואי" הביא סוף סוף להתפרצות של כל ההתרגשות שנאגרה במשך שלוש שנים, והגיעה לשיאה, כמובן, ב"טודו בום". גרסה מוקטנת של הקרנבל בריו עשתה את דרכה לבמה עם מתופפי בטוקדה, רקדניות ברזילאיות, מאש-אפ עם "Brazil" ולבסוף גם תותחי קונפטי, שהפכו את הביצוע לחגיגת ענק ועל הדרך נתנו כבוד לשורשיו של סטטיק.
אותו מסע התבגרות של סטטיק אף היווה את הבסיס לרגע שהניח את הדובדבן האחרון על הקצפת, כשאת ההופעה קטע ראיון של כתב התרבות יונתן ריגר עם רוסו אי שם ב-2013, אז הראפר בן ה-22 הגיע לצפות בהופעה של כוורת בפארק הירקון. מעט ידענו בקהל כי ההפתעה שתגיע כעבור מספר דקות לא תכלול את ריגר בשחזור הקליפ ל"נמסטה", אלא דווקא את הופעת האורח של דני סנדרסון, שביצע עם השניים את "יו יה" העל זמני וזכה למחיאות כפיים סוערות, כמו גם לשאלה המתבקשת: האם זה הולך להפוך ל"הדוד והדודה" הבא? אפשר רק לקוות.
