תגלית השנה

מוזיקה טובה היא דבר קסום ומרתק, יפהפה ומרגש. את כל ארבע התכונות האלה יש במוזיקה של מאיה איזקוביץ, שהתעלתה אמש בהופעתה במועדון בארבי בתל אביב מעל הסטנדרטים הרגילים כאן. ככותבת, כמלחינה, כזמרת מבצעת וכמנהיגה של הרכב נגנים מוכשר ומהודק - איזקוביץ פשוט מעולה. וזה ממש לא פשוט. הכישרון נוטף ממנה ומהגיטרה, הכריזמה שלה צועקת בשקט, היא שרה כמו זמרת גדולה שעובדת על במות כבר המון שנים. וכמה שהיא גדולה כך היא צנועה. לא תוציאו מאיזקוביץ שמץ שחצנות. היא לא עפה על הבמה, לא מרחפת, לא מלאה בעצמה. היא באה לשיר, לרגש, וללכת.

נראית כמו האחות הקטנה והג'ינג'ית של דנה ברגר

מאיה איזקוביץ נראית כמו האחות הקטנה והג'ינג'ית של דנה ברגר, שהיא בעיני הזמרת הכי יפה בארץ. מוזיקלית מדובר בשילוב קטלני בין ג'ון באאז לאסף אבידן, עם קריצות לטרייסי צ'פמן ולעוד מאה זמרות. אז מה. מאיה איזקוביץ נשמעת כמו שאף זמרת ישראלית נשמעה לפניה. בנוף המקומי היא ייחודית. הסגנון שלה רחב. היא נעה בין פולק, רוק, גרוב, רית'ם נ' בלוז ופופ. וכשהיא ניצבת לבדה עם הגיטרה וקוראת שוב ושוב "I Am, I Am I Am!" היא זועקת תשוקה אולטימאטיבית להכרה, כמו אומרת 'הנה אני, קחו אותי, תאהבו אותי', וזה נפלא.

איזקוביץ יכולה לצמרר אותך בשירת א-קפלה, כשרק הקול המיוחד הזה שלה, מעין אנקת גבהים זכה ומתיימיימת עד כדי חתלתוליות צמרירית ממלא את החלל. היא דרמטית וחזקה ב"Your Grace", אבל זה כוח שאינו מכאיב, מעין צרחה פנימית שכולה נועם. היא יכולה לפרוט על הגיטרה ולסחוף אותך בפולק-קאנטרי ולספר על "לוסי". והיא יכולה להשאיר את הגיטרה בצד ולרקוד ולשיר סול ורית'ם נ' בלוז ב"Funnel Of Love" העתיק של וונדה ג'קסון. לאיזקוביץ יש ביצים מספיק גדולות גם כדי לכסות את "Rehab" של ריהאנה ומספיק כישרון ויכולת ביצוע גבוהה כדי להגיש אותו בגרסה שהיתה מתקבלת בברכה בכל טקס "גראמי" או "AMA" כמחווה לרירי.

הכינור מחבק אותה כמו סופת טורנדו קטנה

רגע שיא נוסף במופע נרשם ב"Brave Again", כשאיזקוביץ מקפצת לקצב הקונגס, והכינור של גל בנימין מחבק אותה כמו סופת טורנדו קטנה. הגיטרה של שי לוקוף מעבירה הילוך וזה נהיה המנון רוק קטן עם גרוב מידבק. איזקוביץ חותכת, עוצרת. ובשנייה הקצב חוזר, היא מרימה את הגיטרה והכינור חוגג לאורך כל דרך המשי.

זמרות כמו מאיה איזקוביץ ממלאות ברים ומועדונים מברלין עד סן פרנסיסקו, אבל ההרכב שבנתה מסביבה עושה הרבה מההבדל לטובתה. יחד עם בנימין ולוקוף מנגנים גם נמרוד גולדפרב בבס ואודי נאור בתופים. יחד איתה בגיטרה זהו הרכב מנצח, כשמה שבאמת נותן לה יתרון גדול, כאשר תיסע אל מעבר לים, הוא הכינור. אני לא מכיר את גל בנימין, אבל מדובר בנכס. הוא יודע להיות אתני, ים תיכוני, צועני, יהודי-חסידי וכמובן אמריקני. הוא מתבל את העיבודים של איזקוביץ בדיוק בטעמים ובריחות הנכונים ומעניק לה את האקס-פאקטור, כלי חשוב בהתמודדות שלה מול מתחרות בעתיד.

קהל חכם, מוזיקלי, אדוק

הקהל הנאמן של איזקוביץ, כאלף איש, מילאו את הבארבי, מסוחררים ממנה לגמרי. זה קהל חכם, מוזיקלי, אדוק, עם מעריצים שמזהים את כל השירים עוד לפני שהתחילו, מוחאים כפיים לצלילי השייקר שמקדים את "Is It Alright", ובסוף כל נאמבר מריעים כאילו מכבי או הפועל הבקיעה בדרבי.

לקראת סוף המופע עלה לבמה פיטר איזקוביץ, האב המסור, וליווה את ביתו במפוחית בשיר היחיד שבוצע בעברית, "אין לי מנוס", מעין פולק-קאנטרי שהזכיר את ג'ואן באאז מצד אחד ואת ג'ניס ג'ופלין מצד שני. שיר נחמד, אך צפוי, שמה שמייחד אותו זו העברית. לקראת סיומו הקצב עולה עוד ועוד ומתקבלת חגיגה כיפית.

על המשבצת שמילאה דניאלה ספקטור

בהדרן מגיעים שיר הנושא של האלבום, "Safe and Sound". יש לפחות שני אלבומים ושישה שירים בהיסטוריה שנקראים בשם הזה. אבל איזקוביץ היא משלנו, והשיר הנהדר הזה שלה הוא המנון קטן ומרגש. בשיר השני בהדרן מצטרף ההרכב ל"Between These Walls", שיר רוק עם הרבה עוצמה חיובית, ממש כמו זו שאיזקוביץ מקרינה החוצה.

עוד מעט יגיע הזמן לסכם את השנה האחרונה במוזיקה הישראלית. כתריסר זמרות-יוצרות חדשות ניסו השנה לפרוץ לחיינו, ללכוד את תשומת ליבנו. מוכשרות, נאות, כותבות, יוצרות, שרות יפה. איזקוביץ, כנראה, היא ברמה אחת מעל כל היתר. ממלאת, בדרכה הענווה, את המשבצת שמילאה בשנה שעברה דניאלה ספקטור - תגלית השנה במוזיקה הישראלית.

* מאיה איזקוביץ במופע השקה בבארבי לאלבום "Safe and Sound"