היא כתבה לריהאנה את המגה-היט "דיימונדז" ושרה לדיוויד גואטה את "טיטאניום", שגם לכתיבתו הייתה שותפה. סייה פרלר, 38, מוציאה השבוע אלבום סולו שישי, אבל אתם מכירים את שיריה, כמו השניים שהוזכרו והיו מלהיטי הפופ הגדולים של העשור, בעיקר מפי אחרים. "השקעתי בו רק ארבעים דקות מחיי, והוא הפך לשיר הכי מוכר שלי" אמרה על "טיטאניום", שיצא לפני שלוש שנים.
מלבד ריהאנה וגואטה, שיתפה סייה פעולה גם עם אמינם, שאקירה, ג'ניפר לופז, קיילי מינוג, ביונסה, קייטי פרי, בריטני ספירס, סלין דיון, ג'סי ג'יי, ריטה אורה ואחרים. פריצתה כאמנית סולו וככותבת לאחרים באה אחרי אלבומה האחרון, מלפני שש שנים, שנקרא "לכמה אנשים יש בעיות אמיתיות".
היא כתבה לכריסטינה אגילרה והשתתפה כיועצת שלה בצילומי "דה ווייס" האמריקנית, ומשם התפוצץ הביקוש לשירותיה, בעיקר בקרב כוכבניות הפופ של התקופה. שת"פ קצת אחר נמצא באחת הרצועות היותר טובות באלבום החדש, "לב אלסטי", מפסקול "משחקי הרעב", בו "דה וויקאנד" מתבלט בהגשה קולית אורחת מצוינת. אבל את שאר האלבום מובילים הצרידות והחספוס, שהם סימני ההיכר של סייה בעשרים שנות הקריירה שלה.
היא נולדה באוסטרליה לשני הורים מוזיקאים, ששלחו אותה בגיל 15 ללמוד באיטליה. אחרי נדודים בין לא מעט חברות תקליטים ושירה בשלושה אלבומים של "זירו 7" במקביל להקלטות עצמאיות, צברה קהל נאמן וקנאי, שרואה בה את אחת הכותבות והדוברות הבולטות בפופ העכשווי. אני מודה שאיני נמנה עליהם, אך קשה שלא להעריך את היכולות שלה. אחרי לא מעט תלאות אישיות שחלקה בפומבי, כמו משברים, דיכאונות והתמכרויות, סייה בראה לעצמה סגנון כתיבה, שאולי אינו מקורי במיוחד, אבל יעיל ביותר.
בלדות מגה-שריריות
"1000 Forms of Fear" הוא האלבום הראשון של שיריה בהגשתה, מאז זינקה למעמד של מחברת להיטים מובילה ומבוקשת. שיריה קצת מזכירים, כשמקלפים מהם את ההפקות העדכניות והקולות הנשיים, את מה שכונה בשנות השמונים "פאואר באלאד" - ההמנונים הקליטים והשקטים של להקות רוק רועשות בדרך כלל.
מרבית השירים של סייה הם בלדות מגה-שריריות, שמתחילות עם מתח איטי אפוף יגון וצער, שמתפרק בפזמונים לזעקות של שחרור, פורקן ועצמאות. אלו שירים שבחלקם הגדול אין שום מקום לאיפוק, לרמיזות מעודנות. הם יוצאים לכבוש מקסימום אוזניים במינימום זמן, ומבצעים את המשימה במקצוענות.
כאלו הם הלהיט "שנדליר" ו"Fire Meet Gasoline", שנדמה כאחיו הצעיר של הלהיט האימתני של ריהאנה "דיימונדז". "Big Girls Cry" ו"Straight For The Knife", שהוא לטעמי השיר הכי מרגש כאן, עשויים להישאר כקלאסיקות. כשהיא מנסה להשתחרר, לטובת שירים קצביים יותר או שונים באופיים, זה לא ממש עובד.
מתחברת לאנשים, מסתירה את הפנים
יש משהו שובה לב באישה בסוף העשור הרביעי לחייה, שמסוגלת להתחבר באינטואיציה כה טבעית ולכתוב להיטים לקהל שהיה יכול להיות ילדיה. יש משהו מקסים בסיפור החיים של מי שנדדה בין חברות תקליטים, עברה לא מעט דיכאונות והתמכרויות, וכשהצהירה שהיא ביסקסואלית הסבירה כה יפה: "אני מגדירה עצמי כגמישה. זה לא משנה איזה מין נמצא מולי, העיקר זה האנשים".
אגב, היום היא מאורסת לבן זוג. הקמפיין לאלבום החדש נבנה כך שמעיצוב העטיפה ועד הופעותיה הטלוויזיוניות, סייה לא חושפת את פניה. היא מנמקת ש"איני רוצה להיות ידוענית". את השירים שלה כולם כבר מכירים. סביר שבקרוב, תסתיר שיווקית ככל שתסתיר (וכמובן שבכך רק תעורר את הסקרנות), גם קולה ופניה יהפכו ללא פחות מפורסמים.
