אלאניס מוריסט תמיד נטתה לעורר בי אמביוולנטיות. מצד אחד, שירים מרגיזים ולא נטולי קלישאות בעלי אותו מבנה בדיוק (משפט בעל שני חלקים שאחד חוזר על עצמו. אתה חי – אתה לומד, אתה אוהב – אתה לומד, אתה בוכה – אתה לומד); מצד שני – "You Oughta Know", שהיה עובר אפילו את פיונה אפל, או "Uninvited" המהמם, או "I Was Hoping" החורך, המועדף עלי מכולם.
אני זוכרת שמישהו כתב פעם מזמן שלהיות בהופעה של אלאניס זה כמו לראות מישהי צועקת על החבר שלה במשך שעה וחצי. שזה מצחיק, ואולי קצת נכון, אבל מתחת לכעס ולמרמור אלאניס תמיד היתה פשוט מתוקה. לא מתוסבכת כמו פיונה אפל, לא עמוקה כמו טורי איימוס, לא נועזת כמו פי.ג'יי הארווי. כזו שבטוח לכעוס ולהתמרמר איתה. את אף פעם לא תמצאי את עצמך באמת מתחת למים.
ההופעה האחרונה שראיתי בראשון לציון היתה של אלאניס, לפני 18 שנה – אני זוכרת ממנה בעיקר את שיר האקפלה הפשוט ומלא הכנות "Your House", זה שנחבא אחרי הרצועה האחרונה ב-"Jagged Little Pill" – ולמען האמת, לא התכוונתי לסור לפגישת המחזור הנוסטלגית אתמול, כי אני ממש דוגלת בלהשאיר את העבר בעבר, בעיקר אם יש לו פסקול שכולל בתוכו את "Ironic". אבל, איך אומרים, נקלעתי לסיטואציה.
אסכם ואומר: אלאניס – עדיין מתוקה להפליא – עשתה כל שביכולתה להשביע את רצון הקהל שופע האהבה שגדש את הפארק. היא קיפצה מצד אחד של הבמה לצדה השני (קצת יותר מדי, ועם פציעה בברך, לא נעים), הזיעה לכל אורך 18 הלהיטים שבחרה (בלי כפיית חומרים חדשים שאף אחד לא מעוניין לשמוע - "Forgiven", "Perfect", "Uninvited" ו"You Oughta Know" היו המוצלחים שבהם), ונשמעה, במעט המשפטים שאמרה, כמי שבאמת מתרגשת להיות פה.
בגזרת הסטייל, לעומת זאת, נרשמה מפלה קולוסאלית. התספורת הקצוצה – יש לך שיער בין היפים בעולם, למה למה למה למה ושוב למה. את אמורה להיראות צעירה לגילך (רק בת 44) ולא להפך; החולצה הצהובה הארוכה הגדולה הקשורה, החושפת כתמי זיעה, ומכנסי העור הלא מחמיאים; הגיטרות הטיפשיות עם הנצנצים – אחת שחורה, אחת כסופה.
