אישה בת 50 עולה על במה. רק לפני שבועות מספר חגגה את יום הולדתה, אבל היא שייכת לז'אנר ה"לא נראית לגילה". פניה חלקות, גופה רזה ואצילי. היא לובשת בגדים שחורים מסוגננים, שאולי מזכירים במשהו את תלבושתה של דיאן קיטון ב"אנני הול" של וודי אלן. כמו אותו במאי, גם היא ניו-יורקרית מושבעת, עניין שיעלה במהלך הערב. על ראשה היא חובשת כובע שמכסה את עיניה ומטיל צל על פרצופה. במהלך ההופעה תסיר ותחבוש אותו מספר פעמים, ספק החלטת סטיילינג, ספק דרך לחצוץ קצת בינה לבין הקהל הרב.
בלי לבזבז זמן פותחת סוזן וגה עם פגז במשקל כבד - "Marlene On The Wall". הקהל מגיב מיד בהתלהבות, ועוד לפני שהוא מספיק להירגע מהלהיט הזה, היא מפגיזה בעוד מאסטרפיס קטן - "Small Blue Thing" - גם הוא מאותו אלבום בכורה, שבקרוב יחגוג חצי יובל. כמו עם המראה החיצוני, גם בקולה לא ניכרים סימני הזמן. הוא עדיין נשמע דומה מאוד לקולה של הבחורה ששרה על מרלנה, לוקה וקליפסו אי שם בשנות ה-80. קול צעיר, שבגוון שלו יש משהו תוהה, שואל, מתבונן.
הו, כמה קסם אישי
לא בטוח אם סוזן וגה היא כמו יין, משתבחת עם השנים, אבל ההופעה שנתנה בהיכל התרבות מעידה שהיא גם לא ממש נשחקת עם הזמן. במהלך שעה וחצי (קצת קצר מדי, וחבל) נתנה וגה הופעה מוצלחת ומהנה. כזאת שגם אם היא לא תמיד סוחפת, מצליחה לענג בזכות ערימה נכבדה של שירים נהדרים וכמויות של קסם אישי.
הו, כמה קסם אישי יש לה, לוגה. החן הטבעי שלה בולט למרחקים וכובש בקלות את הקהל (שמלכתחילה לא צריך יותר מדי כדי ללכת שבי אחריה). ניכר שבאישיותה היא אדם רגיש ושברירי. לא פעם כשמסתכלים על התנהלותה עולה בראש המחשבה שהיא הייתה צריכה להיוולד בריטית. משהו בשיק שלה צועק "לונדון" הרבה יותר מ"ניו-יורק". אבל גם הניו-יורקריות שלה ניכרת, לרוב בהסתכלות הומוריסטית עם כמויות נאות של אירוניה. הניגוד בין התכונות האלה הופך את וגה לאדם המורכב והמסקרן שהיא.
בהומור שלה היא משתמשת כאשר היא מספרת את הסיפורים הקטנים על השירים. למשל על איך כתבה שיר לאהבת נעוריה, "והוא, בתמורה, נתן לי את הבנדנה שלו". או כשהיא מתארת את ניו-יורק כ"אישה. אבל לא ליידי. היא לעתים זוהרת, אבל לא נחמדה. מסוג הנשים שנרדמות לפעמים עם איפור וישנות בחדר עם אור דלוק גם כשהבוקר כבר עולה". באותה ההזדמנות היא עורכת סקר קצר בקהל - איזה אדם היא תל-אביב? גבר? אישה? "גבר הומו", עולה המסקנה.
הרכב רזה מדי, לוקה בחסר
איתה על הבמה עומדים רוב הזמן שני נגנים, לעתים ביחד ולעתים לסירוגין. משמאלה - הבסיסט מייק וסגליה, שהולך לצידה כבר שנים רבות. וסגליה הוא בסיסט מלוטש ומיומן, אך ההתנהלות הבימתית שלו מצחיקה לעתים, בעיקר בגלל מניירות רוקר, כאשר הוא למעשה מלווה זמרת פולק. מימינה - הגיטריסט ג'רי לנרד, שתומך בוגה עם גיטרה חשמלית (היא עצמה מנגנת באקוסטית). אפשר להניח שלנרד, שעבד בעברו גם עם דייויד בואי, נקרא כדי להעמיק את העיבודים, שנדונו להיות רזים עקב הסט-אפ הבסיסי (והלוקה בחסר) של שתי גיטרות ובס.
_C.jpg)
לא תמיד זה מצליח לו ול-וסגליה. ב-"Undertow", למשל, קשה שלא להשלים בראש את כלי המיתר מהביצוע המקורי שבאלבום. גם "Some Journey" נדמה כמצפה להתפרצות הכינור מהביצוע המקורי. אז נכון שקשה לצפות לרביעיית כלי מיתר על הבמה, אבל קלידים ותופים היו יכולים להיות תוספת ראויה להרכב המלווה. "Left Of Center" הלהיטי גם הוא לא יוצא נשכר מביצוע מינימליסטי מאוד - רק הקול של וגה והבס, שאמנם מצליח לספק את הקצב הידוע של השיר, אבל עדיין מותיר תוצאה עירומה מדי.
אבל למזלם של השירים האלו (ושל וגה)- שירים טובים שורדים גם עיבודים טובים פחות. למרות אותם רגעים בהם נדמה שהצמצום בכלים גורע מהביצועים, יש את המקומות בהם מהאילוץ נוצרת הזדמנות למשהו מסקרן. למשל ב-Tombstone"", שיוצא נשכר מעבודת הגיטרה הדומיננטית של לנרד. "The Queen And The Soldier" ממילא לא צריך הרבה יותר מהגיטרה האקוסטית של וגה, וכך גם "Gypsy".
מקצוענית ששומרת על רמה אחידה
וגה עצמה מגישה את השירים בצורה בוטחת. כמקצוענית שמסוגלת לתת שתי הופעות ברצף ולשמור על רמה אחידה בשתיהן, לא קשה לה להישמע משכנעת ומרגשת גם בפעם האלף בה היא שרה על המלכה והחייל, או משתפת אותנו בחייו הקשים של הילד המוכה לוקה. מבחינת מינונים, היא בונה סט מאוזן. אף אלבום מהרפרטואר שלה לא מאפיל על האחרים, אך ניכר גם שברור לה איזה משיריה ראויים יותר. האיזון הבריא הזה נותן לצופה את ההרגשה שמצד אחד קיבל לפחות את רוב "מיטב הלהיטים" להם ציפה, אך מצד שני לא צפה בהופעה פופוליסטית שמתחשבת רק בטעם ההמונים.
בסוף ההופעה מפתיעה וגה עם ביצוע שדווקא אינו א-קאפלה ל-"Tom's Diner". התוספת של הגיטרות נותנות לשיר גרוב בריא שמועיל לו, והשלהוב שהוא מביא לקהל עושה חשק להמשיך. לכן חבל שזה כבר כמעט הסוף. וגה עולה לעוד הדרן קצר –"Pornographer's Dream" המקסים מאלבומה האחרון, ונבלעת במהרה אל מאחורי הקלעים. בכל זאת, עוד שעה ומשהו היא מתחילה כאן עוד הופעה.
סוזן וגה. היכל התרבות, 19.7.09. 18:30
עוד במוזיקה:
נינט בסינגל שני מהאלבום החדש - "מדברים"
סיקור מופע: איציק קלה בהיכל התרבות
עופר לוי ברמיקס דאנס ל"הזדמנות שנייה"
גיא מר עם קרולינה ופאנסט - "ילדים היינו"
פיפטי סנט דוחה את הוצאת האלבום כדי לא להתחרות בג'יי זי
הופעה נוספת לקלקסיקו האמריקאים בבארבי ת"א
ביקורת הופעה: נוטוויסט בבארבי ת"א
ביקורת הופעה: פורטיס אירח את מארינה מקסימיליאן בלומין