אביב גפן עולה על הבמה בקיסריה ב-21:30 בדיוק, ואיתו "התעויוט". כשהוא יירד ב 23:50 אפשר יהיה לסכם חווייה מוזיקלית ותרבותית יוצאת דופן, חשובה, מאלפת, וכן, גם מהנה, אירוע של ממש בקנה מידה ישראלי, לאומי. הוא כבר שני עשורים זמר ויוצר מהגדולים בארץ, וגפן שמגיע לקיסריה שונה מזה שחזר רק לפני שנה משנתיים בחו"ל. בשנה האחרונה הוא החזיר לעצמו את מעמדו ככוכב הרוק המוביל בישראל (עם כל הכבוד לברי סחרוף). וזה לא רק "דה ווייס". גפן חגג 20 שנה ל"אור הירח" בהאנגר 11, 20 שנה ל"עכשיו מעונן" בביתן 1, התחבר לאביתר בנאי בפסטיבל הפסנתר ובאמפי שוני והחזיר את "רוק עצמאות" לעניינים. קיסריה היא עבורו התחנה המתבקשת הבאה, וקשה להאמין שזו הפעם הראשונה שלו בהיכל המוזיקה הישראלית. הוא כנראה לא נזקק לה בעבר, ראה בה סמל לותיקות, לבורגנות, וכעת הוא מרגיש בשל אליה.
מי צריך גימיקים כשיש כזה חיבור בין זמר לקהל
פרט לציוד הנגינה הבמה עירומה. סמל השלום מאחורה בענק, כמה פנסים, גוף תאורה ענק שמורכב כולו מנורות רגילות שיירד תכף מהתקרה ולמעלה רחוק מצד ימין ירח מלאכותי בשמיים. בזמן שכל כוכבי הפופ הים תיכוני מפארים את אותה הבמה בדיוק במינימום 15 נגנים, רקדניות, וידיאו ארט ואפקטים, גפן בא במתכונת להקת הרוק נטולת הגימיקים. הוא לא מחפש יותר מדי שואו, אלא להיות הפרפורמר והמוזיקאי הכי טוב שהוא יכול להיות. כאן המוזיקה תדבר, ובעיקר החיבור שלו עם הקהל. הוא מארח צ'לנית וגיטריסטית, וזהו, מי צריך יותר כשאתה והשירים שלך הם קלף מנצח.
נכון, הוא עולה לבמה בקיסריה במראה עממיקו, לבוש בגופיה צהובה של רוכל בשוק, מכנסיים מנומרים ועונד שלל שרשראות ערסוואטיות, רק חסר לו תליון ה"מת" מפעם, אבל זו רק תחפושת גלאמית חביבה. נכון, בסיום, ב"טיפות", הוא נכנס מתוך הקהל וכמו מסכם את הערב הנפלא הזה בשיר שמביט אחורה על הקריירה (מוזיקלית זה גם השיר שלו שהכי קרוב לשלמה ארצי), מרים את בנו דילן על הידיים ושר בין המעריצים. נכון, בהמשך הוא גם ינגן על פסנתר בוער ב"סוף העולם", כמו בסצנה מקליפ של עצמו, ובשמיים יעופו זיקוקים, מעל הבמה, מעל הקהל שביציע ו"עכשיו מעונן" יישמע פיצוץ. כי גפן תמיד חשב גם ויזואלית, והוא אוהב לתת שואו ולהרגיש גדול מהחיים כמו רוג'ר ווטרס, אבל הוא עושה את זה בחן, לא מגזים, לא קיטשי יותר מדי, ויחסית לטווסיות מפעם זה כסף קטן.
שינה את הרוק הישראלי במו ידיו
אביב גפן הוא אמן מורכב, סופר-אינטליגנטי, ששינה את הרוק הישראלי במו ידיו. יש רוק בישראל לפני אביב גפן, ויש רוק בישראל מאז אביב גפן. המורכבות שלו היא הנכס העיקרי לצד הכישרון. תשכחו מהפוסטר של ימי רבין. גפן שניבט מהשירים הוא גם צודק וגם מבולבל, גם משיח אמת וגם מועד לטעויות. הוא גנרל שהצבא שלו יצא מהלם הקרב ויצא להפגין ברחובות עם זעקת "רוצים שינוי?!" המפורסמת עמוק בלב. הוא גם זמר מחאה וגם זמר לאומי, גם פטריוט וגם דבק בשלום כשהשמאל הולך לאיבוד. אביב גפן 2012 הוא שוב אמן חשוב, שהשירים שלו שרדו את השנים ונותרו מצמררים וחדים כמו בפעם הראשונה ששמעת אותם. זה שוב גפן בשיאו, בגדולתו, ביופיו, במעלותיו, במגרעותיו, בתשוקותיו, בחרדותיו.
35 שירים נתן גפן בקיסריה, בשעתיים ועשרים דקות. הכמות מצביעה על מספר הלהיטים העצום שיש לו (שרובם קצרים, 16 שירים בשעה הראשונה). הוא מרביץ אותם אחד אחד, עוד מנה גדושה של רגש ועוד צליל ראשון של שיר שכל אוזן מכירה אחרי אינספור האזנות ועוד המנון שבו השפתיים שרות את המילים בלי להרגיש. ואפילו יש כמה להיטים שנשארו בחוץ ("לפעמים", "בוקר טוב איראן", "ממנטו מורי", "חלולים", "פרופיל 97", "גנרל", "סופרסטאר"), ככה זה כשבמשך שני עשורים אתה האמן המועדף בגלגלצ. אבל מעבר לחשבונות מדובר אכן באבני הדרך של הקריירה של אחד מיוצרי השירים הכי משמעותיים שקמו כאן. זהו עיון מעמיק ביומן המסע יחד עם המעריצים, חלקם "ילדי אור הירח" מלפני שנים, חלקם הילדים שלהם, שרים יחד את "מיליארד טועים" ו"זה רק אור הירח" ומרגישים בעצמות שאלה המנונים שמחברים את כולם יחד, שירים שיישארו כאן לנצח.
התחושה שהוא זה שמנסח כאן את ההיסטוריה
יומן המסע הזה כולל, כמו אצל כל רוקר גדול, שילוב בין שירי מחאה לשירי אהבה, כשלפעמים האני הפרטי הוא גם הלאומי הכללי, כי גפן הצליח ליצור לאורך השנים את התחושה שהוא זה שמנסח כאן את ההיסטוריה, הוא זה שמתעסק בשאלות הגדולות והחשובות, הוא זה ששר על שלום ומלחמה, אלימות ומנהיגות, בעיות חברתיות וקשיים של התבגרות. ואמש בקיסריה הוא חזר להיות קולו של הדור, דוברו של הדור, שופרו של הדור המזוין, המנהיג החדש-ישן של ישראל שרוצה להיות חופשית, ישראל הליברלית, השפויה, האוהבת, זו שעדיין רוצה שינוי, זו שלא איבדה את שיר התקווה. הוא כובש את השלום ולא את השטחים ונותן לקהל לשיר "עד שיהיה טוב", שנשמע כמו "Let It Be" ו"Imagine" בשיר אחד.
_c.jpg)
_c.jpg)
ובתוך כל החרא שמסביב, שניבט אליך משירים כמו "עורי עור", "אלימות", "גשם כבד", "שומקום", "סוף העולם" ו"עכשיו מעונן", המסע הזה כולל גם את מערכות היחסים של גפן עם נשים. "הו אילנה" המפורסמת נעדרה מהמופע, אבל גפן טרח להדגיש את קרין אופיר ("אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי בחיים") עליה כתב לדבריו אמש את "אל תדאג אני חושבת עליך, אבל שוכבת עם כולם" וכמובן "אמש", "שיר הסמרטוטים", "עצוב בלעדיך" ו"עם הזמן" שירים מתקופות שונות בחייו בהם הוא נחשף עד הסוף. מנגד עומד "עונות" העולץ עם קאנטרי-פולק ו"מחר" האופטימי, ו"השיר שלנו" ו"זה רק הלב שכואב לך" היפהפיים שנעים בין מכאובים, ואיך אפשר בלי שירי האהבה שלו, מהיפים שנכתבו כאן, כמו "לילות לבנים", "אתה פה חסר לי", שיצר עם אחותו לנורית גלרון, "האם להיות בך מאוהב", "אהבנו", "שנינו שווים" ו"מקסיקו".
דיסטורשן מהגרון, פחות מהגיטרות
מבחינה מוזיקלית נטו אביב גפן אף פעם לא היה רוקיסט שמקשה על המאזין. רובו ככולו מלודי, לעיתים מבוסס פסנתר, נוגע פה ושם בפולק ("גשם כבד עומד ליפול") וקאנטרי ("עונות") וברוק האמריקני שבסיסו רית'ם נ' בלוז ("עצוב בלעדייך"), הוא והתעויט יודעים היטב להיות דוקרניים ("צלקות"), להפגיז בשירים מעט כבדים יותר, ועדיין הקטעים הקשים אצלו לעיכול מגיעים מדיסטורשן בגרון שלו כשהוא צורח, לא מדיסטורשן בגיטרות; הראל בן עמי הוא גיטריסט מצויין, אבל עם נגיעה רכה על המיתרים. ב"מקסיקו" הגיע סולו תופים ארוך של תומר צדקיהו, כמו במופעי הרוק הגדולים של פעם, וב"שומקום" הגיטריסטית האורחת שני יצאה לסולו ובן עמי ענה לה בסולו משלו, וזה יצא רציני וחודר, אבל לא ממש כבד.
_c.jpg)
והאמת שגם ממש לא צריך. גפן זורח כמו הירח שריחף ליד הבמה, דווקא כשהוא הקדיש לבנו דילן את "קוצים" או מתיישב ליד הפסנתר לשלושה שירים עם צ'לנית, מנגן על רגשות לאומיים ומקדיש את "מלאך" לגלעד בלחסן ז"ל שנהרג במלחמת לבנון השניה. גפו מרגיע מעט עם "אהבנו" ומלווה את הקהל ששר "אני אוהב אותך" בקולי קולות, ואז הוא שופך את הסיפור המלא על החבר ניר שפינר ז"ל, שאיתו החל ליצור מוזיקה בבית הספר, נהרג בתאונת דרכים ועליו נכתב "לבכות לך". זה, בקליפת אגוז, סיפור הקריירה של אביב גפן. הופך שיר אהבה לשיר זיכרון, מרגש בשיר אהבה נטו ואז עוד שיר זיכרון שהפך להמנון עצב לאומי.
במועדון הגדולים ביותר
אין ספק שבשנה האחרונה אביב גפן חזר לנצוץ, לזהור בשמי המוזיקה הישראלית. מנגד, אלבומו האחרון "פסיפס" גילה לנו שפרט לשיתופי פעולה מעניינים ומיחזור להיטים מהעבר, קצב יצירת השירים הבאמת טובים שלו הצטמצם מאוד. התחושה היא שהוא כבר לא ימציא את עצמו מחדש, הוא "אביב גפן", זה מה שיש. גפן ימשיך ליצור ולהוציא שירים יפים, ומדי פעם גם לארוז אותם לאלבומים, אבל בואכה גיל 40, נדמה שאת שלו הוא כבר עשה ומעכשיו כל הפתעה מרעישה מצדו תהיה בגדר בונוס. עוד כמה שנים, אולי כבר עכשיו, הוא יהיה שייך למועדון הגדולים ביותר, לצד חנוך, ארצי ופוליקר, הנה עובדה, גם הוא הופיע בקיסריה.
רשימת השירים במופע: מחר, מיליארד טועים, אמש, אלימות, בואי אלי, המכתב, לילות לבנים, השיר שלנו, זה רק הלב שכואב לך, גשם כבד עומד ליפול, צלקות, אולי, יש שמיים מעלי, מקסיקו, אל תדאג, שיר הסמרטוטים, מלאך, אהבנו, לבכות לך, אתה פה חסר לי, עורי עור, עצוב בלעדייך, עונות, שנינו שווים, שיר עצוב, האם להיות בך מאוהב, שיר תקווה, קוצים, יומן מסע, אורח הירח, טיפות. הדרנים: עם הזמן, שומקום, סוף העולם, עכשיו מעונן.
"סוף העולם"
"מלאך"
"אור הירח"
"שנינו שווים"
"עצוב בלעדיייך"