להיות חובבת היפ הופ זה לא דבר קל. כגודל האהבה, כך חוסר ההזדהות. הרי יש משהו קצת מצחיק בלשמוע באוזניות קניה ווסט או דרייק בדרך לעבודה שבה אני מרוויחה בחודש את מה שהם מוציאים בערב אחד. הכסף, הביצ'ז, הסכסוכים, המכוניות, למי יש הכי גדול - בתכל'ס, מה לי ולזה? וזה עוד בלי להיכנס לקונפליקט הפנימי הלא פתור ביני לבין הפמיניסטית שבי כשאני שרה במקלחת על הואוז שהן לא נאמנות ועל זה שבד ביצ'ז זה הפאקינג פרובלם שלי.
לכן אלבומה של נוניים, "Telefone" שיצא בקיץ האחרון, הוא נחמה גדולה ומתוקה. בעולם שהשתלטו עליו דימויים על גבי דימויים, המוזיקה של הרפארית הצעירה הזו משיקגו הייתה נקודת אור נדירה של אינטימיות, כנות ואנושיות, ביחס לסצינת ההיפ הופ ולתעשיית המוזיקה בכלל. נוניים, שעד האלבום הייתה מוכרת למעטים שזיהו את הפוטנציאל שבה משיתופי הפעולה עם צ'אנס דה ראפר, כבשה את לבבות חובבי האינדי-היפ הופ בזכות מוזיקה גרובית שמלווה טקסטים מתוחכמים שנעים בין אישי לפוליטי, בין געגוע לחלומות, בין יאוש לתקווה.
כשאני אומרת שהאלבום כבש לבבות, אני מדברת על לבבות בנישה מסוימת. ההתרגשות שהיא עוררה במגזיני מוזיקה בסגנון פיצ'פורק וקוראיהם היא התרגשות בקהל מאוד מצומצם ורחוקה מהצלחה בסדר גודל של ההיפ הופ המיינסטרימי. לכן זו הייתה בחירה משמחת ולא מובנת מאליה של המפיקים להביא אותה להופעה בארץ, רק כמה חודשים אחרי צאת האלבום, במומנטום מדויק כשהייפ בשיאו. ההימור השתלם וההופעה אתמול בבארבי הייתה סולד אאוט - ומשמח במיוחד שנראה כי באופן לא אופייני היה רוב נשי בקהל.
מי שהכי התרגשה הייתה נוניים עצמה, שרק לא מזמן אמרה בראיון שאין לה מחשב כי אין לה כסף לזה, ומצאה את עצמו רחוקה מאוד מהסצינה שלה בשיקגו, במדינה קטנה במידל איסט, מול קהל גדול שמת עליה. היא הפנתה את המיקרופון שוב ושוב אל הקהל, כלא מאמינה שהם יודעים את כל המילים כל כך טוב, מאושרת מגל האהבה הלא צפוי שהיא זוכה לו. ובתמורה היא נתנה לנו את עצמה - בחולצה עם פרחים, חיוך אמיתי, ואפס מניירות. 
נוניים הופיעה עם הקלידנית שלה, זמרת ענקית וכישרון רציני בפני עצמה, אבל המוזיקה הייתה רק ליווי להופעה הזו. במובנים רבים נוניים היא יותר משוררת מאשר ראפרית - היא החלה את דרכה כאמנית ספוקן וורד, ומעידה על עצמה שההשפעות הגדולות על היצירה שלה מגיעות יותר מסופרות כמו טוני מוריסון ופחות ממוזיקאים. היו ביטים, היה כיף, ישבנים התנועעו, אבל המילים החזקות והלא מתפשרות שלה היו המרכז.
יותר מהכל, ההופעה אמש הרגישה כמו מסיבת פיג'מות עם החברה הכי טובה שלך, משהו שקורה הרבה כשאת בת עשרה והרבה פחות בעולם המבוגרים (וחבל שכך). אוכלות שטויות, משמיעות אחת לשניה מוזיקה שאהבנו, מורחות אחת לשנייה לק. נוניים ניהלה איתנו שיחה ארוכה במיטה, כשכבר מאוחר ויש מחר בית ספר אבל לא הולכות לישון. ואז מגיעים הרגעים האלה, רגע לפני ההירדמות, שהאמת יוצאת בהם, ומדברים על הכעס והפחדים הכי גדולים, על זכרונות ילדות חמוצים-מתוקים, הידלקויות על בנים, חוסר ביטחון, מה נהיה כשנהיה גדולות. צחוק, בכי.
זו לא הייתה הופעה גדולה. בסך הכל היו שתי נשים על הבמה, לזמן קצר מאוד, אחת לוחצת על קלידים וקצת שרה ואחת חצי מדברת וחצי מרפרפת. אבל הגדולה של ההופעה הזו הייתה דווקא הקטנות שלה - היכולת הכל כך מיוחדת של נוניים לייצר אינטימיות מול אולם מלא באנשים, להסתכל על כל אחד בעיניים, להזכיר שבחיים האלו יש הרבה כאב וחרא, אבל גם הרבה יופי, שמחה פשוטה ותקווה. וכמו שאחרי מסיבת פיג'מות צריך לקום לבית ספר וכל השיט, גם אחרי ההופעה לא נותרה לנו ברירה אלא להתעורר לעולם שבו דונלנד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית.