כלהקה מופיעה הגדולה של ה"בלקן ביט בוקס" היא היכולת המוכחת להרים קהל, להרקיד אותו, להקפיץ, ולהביא אלפי אנשים לטירוף חושים, בישראל, ארה"ב או אירופה. אבל הכישרון האמיתי של תומר יוסף, תמיר מוסקט, אורי קפלן והנגנים שמצטרפים אליהם, טמון במסוגלות לקחת נושאים כואבים כמו דיכוי, אפליה ומלחמה, ולדבר עליהם בצורה הכי כנה שאפשר, כשהכל עטוף בעטיפה צבעונית שמתובלת בצלילים מכל העולם.
כדי ליצור את אלבומם החדש "Blue Eyed Black Boy" ולהעניק לו צליל אותנטי, יצאו הבלקנים למסע איסוף נגנים שחצה גם את גבולות הבלקן. באלבום משתתפים אמנים כמו נגן הסנטיר חסן בן ג'פר, הזמרות הבולגריות שמוכרות לנו כבר מאלבומיהם הקודמים, לצד תזמורת כלי נשיפה מדרום סרביה, וגם "Jovica (yovitza) Aijdarovic" תזמורת מקסיקנית שמשתתפת בשיר "Marcha de la Vida". "מוזיקת עולם" אמיתית.
גאונות שקשה לערער עליה
התערובת הזאת הייתה יכולה להישמע כמו בלגן אחד גדול, או לחילופין כמו עוד קלישאה שמתריסה נגד משהו. אבל ההפקה המוזיקלית של האלבום, אותה יצרו חברי ה"בלקן" עצמם, היא גאונות שקשה לערער עליה, כשכל צליל יושב בדיוק במקום, לכל אפקט יש סיבה והסאונד הכללי מהודק, מהוקצע, מדויק.
השעטנז שה"בלקן" יוצרים בין מוזיקה בלקנית, ים תיכונית, רגאיי, אלקטרוניקה, היפ הופ וכל מה שיכול להיות ביניהם, הוא האמצעי המוזיקלי שלהם להעברת המסר: כולנו אותו דבר, וממש כמו שאפשר לערבב ולשחק עם סגנונות שונים של מוזיקה, כך צריכה להיות גם התקשורת בינינו כבני אדם. ראוי במיוחד הוא "Look Them Act", הפנינה האמיתי של האלבום, שיר שמשלב בתוכו כליזמרים בלקניים, אפקטים אלקטרוניים, רגאיי, דאב והיפ הופ. כל אלה הם רק מסגרת לתמונה עקומה של המצב הפוליטי- חברתי, תמונה שרלוונטית לא רק בישראל, אלא לכל מדינה מערבית.
את המסרים האלה ניסו ה"בלקן" להעביר בכל האלבומים הקודמים שלהם, והם גם דואגים לשלב אותם בכל הופעה, בהתרמות למטרות שונות. אבל התחושה היא שבאלבום החדש פשוט נשבר להם והם כבר לא יכולים לשמור כלום בבטן. התוצאה היא אלבום עם הרבה יותר ליריקה, שקוראת למהפכה. המוזיקה כאן לא נועדה רק להרים את האנרגיות ולגרום לנו להתקרחן, אלא גם לחשוב ולהרהר בנושאים קצת יותר "כבדים", כמו מחאה נגד דיכוי החלשים, שלטון קלוקל וההתנהלות הממסדית שמסריחה באופן כללי.
תנועות אגן יחד עם טקסט פוליטי שבז להתנהלות אלימה
"War Again", למשל, הוא דוגמה מצוינת לשיר שאי אפשר לשמוע אותו בלי להזיז קצת את איזור המותניים והאגן. אבל בתוכו מסתתר טקסט פוליטי שבז להתנהלות אלימה שיוצרת מלחמות שוב ושוב. גם שיר הנושא, "Blue Eyed Black Boy", שמדבר על אפליה גזענית, עטוף בביט רגאיי קליט, שעלול ליצור דיסוננס לא קטן בין המקצב הרגוע והנעים שלו, לעומת המילים הכואבות שמסתתרות בו.
ועדיין, הבלקנים לא שוכחים להרקיד. "Move It", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, וכבר כיכב במצעדים בישראל ובמופע ההשקה, הוכיח שהוא יוצר קרנבל לא פחות מלהיטים כמו "Hermetico" ו- "Digital Monkey", מאלבומיהם הקודמים. גם "My Baby", הסינגל השני שיצא לאחרונה, זוכה להשמעות ברדיו. בעיני הוא הקטע החלש באלבום - מה שנותן פרופורציה לגבי הרמה הכללית של הדיסק הגבוהה במיוחד.
המודל העכשווי של המוזיקה הגלובאלית
"Blue Eyed Black Boy" הוא אלבום טוב וראוי, שעומד בפני עצמו מול אלבומיהם הקודמים של הבלקן. למרות שאין בו רגעי הברקה חדשניים כמו "Habibi Min Zaman", "Hermetico" או "Hassan's Mimuna". השיר "Lijepa Mare", למשל, בו משתתפות הזמרות הבולגריות שהבלקן (ואנחנו) כל כך אוהבים, הוא שיר מצוין, שיכול היה להופיע בכל אחד מאלבומיהם הקודמים.
הבלקן ביט בוקס, שהגדירו מחדש את מוזיקת העולם, יוצרים באלבום הזה את המודל העכשווי של המוזיקה הגלובאלית, בתמהיל מורכב עם השפעות מגוונות, נגנים מיבשות ותרבויות שונות, שיוצרים יחד מוזיקה משכרת, ממכרת ומרקידה, שצועקת בקול את הצעקה החשובה ביותר, צעקת העשוקים.