רמי קלינשטיין של האנגר 11 בחורף שונה מרמי קלינשטיין של קיסריה בקיץ בעיקר בסטייט אוף מיינד. אז הקאמבק שלו למרכז המיינסטרים של הרוק הישראלי היה בגדר ניסיון, היום זו כבר עובדה. אחרי כמה שנים של דשדוש קלינשטיין יכול להביט לקהל בעיניים ולשדר אני כאן, במלוא עוצמתי, ואני לא הולך לשום מקום. אלה עדיין לא ימי "תפוחים ותמרים" או המופע המשותף עם ריטה מלפני עשר שנים, אבל קלינשטיין של היום הוא שוב אמן אהוב שממלא את ההאנגר בקהל שבא לראות ולשמוע אותו מארח חברים, לשיר איתו את "קרוב אל ליבך" ו"צעיר לנצח" ולצעוק ולרקוד איתו את "אש", "שרה ברדיו" ו"עניין של זמן".
מחזיק "תיק אמריקה" בממשלת המיינסטרים
כפרפורמר הוא ממשיך ללמוד מגדולים ממנו, כמוזיקאי הוא תמיד היה מוכשר, ולראייה השיר החדש "רוצי קטנה", שהושמע אתמול אולי לראשונה וצפוי להפוך ללהיט. כזמר קלינשטיין נמצא בתקופה טובה, בשלה, בוגרת, הוא יודע לרגש וכפסנתרן הוא רק משתכלל עם השנים. ככוכב במה הוא נראה מצוין, זז טוב, ועדיין, אחרי כל השנים, נדמה שזה לא בא לו בטבעיות, שהוא מלביש על עצמו את הבגד הזה כי ככה צריך וככה כולם עושים. כמחזיק "תיק אמריקה" בממשלת המיינסטרים הוא נשמע הכי מק'דונלדס, ולרוב זה עובד לו יפה.
אבל יותר מהכל קלינשטיין 2011 הוא מוזיקאי שאוהב לשתף פעולה. זה מוציא ממנו את המיטב. לפני שבועיים הוא הפיל את הזאפה בהופעה של דניאל סלומון בשילוב יפהפה בין שניהם. אמש היו אלה ארקדי דוכין, דיאנה גולבי ועברי לידר שהחיבור איתם גרם לו לפרוח.
כשקלינשטיין שר שירים של אחרים יוצא לו עסיס מהפה
דוכין בחר את "זמן גשום", השיר הראשון שקלינשטין הוציא אי פעם, אי שם ב-86'. הרגש המתפרץ של דוכין התחבר כאן לרגש המפעפע של קלינשטיין והם הלכו יחד, כאב עם כאב, ייאוש גברי עם ייאוש גברי, זעקה עם זעקה. נקודת השיא הראשונה במופע נרשמה בביצוע משותף ל"היא לא דומה", דואט שנהיה נהדר משורה לשורה, כי כשקלינשטיין שר שירים של אחרים יוצא לו עסיס מהפה, הוא מרשה לעצמו להחצין את הבפנוכו דרך השיר יותר מאשר בשירים שלו, שלרוב רצים אצלו באוטומט. ואז הוא ירד ודוכין נשאר לבד לגמרי ל"מי אוהב אותך יותר ממני", שהיה גם רומנטי, גם עמוק, גם קיטשי וגם אפלולי.
דיאנה עלתה אחרי ביצוע מלא הוד והדר ל-"Piano Man" של בילי ג'ואל, קלינשטיין סולו עם פסנתר, מתענג על שורה כמו "זה תשע בערב של שבת והקהל בהאנגר גורם לי להרגיש טוב", באנגלית כמובן. הם שרו יחד את "ביום של הפצצה" כשהיא, אלופת הלחישות, מתחילה והוא עונה, פזמון משותף, היא יציבה והוא שר לה קול שני, משחק, מאלתר, חוזר אליה לקול הראשון. היכולת של דיאנה לעבור מלחשוש שביר לזעקה קורעת היא מיוחדת, אבל אסור לה לחזור על הטריק הזה יותר מדי פעמים.
צמרמורת ב"לבכות"
כי הנה הגיע "לבכות", שיר שמושתת על התרגיל הזה. וכשהיא מגיעה למילה "לבכות" גם הציניקן הגדול מכולם ירגיש את העור שלו מצטמרר, גם בלי שירצה בכך, איתה זה פיזי. ואז הלהקה מצטרפת וכל העוצמה משתחררת בבת אחת ודיאנה מגיעה לשיא ושוב יורדת, נרגעת ללחישה.
_c.jpg)
עברי לידר המהוקצע עלה עם "על הגשר הישן", אולי השיר הכי יפה של קלינשטיין, שנשמע מעולה, כאילו הם כבר שרו אותו יחד לא פעם ולא פעמיים. המיתרים קישטו את הקיטש ואת הבית האחרון נתנו קלינשטיין ולידר רק עם פסנתר. זה היה מושלם. אבל אז, אחרי שהשיר הנפלא הזה הסתיים, הם היו חייבים להרוס את הכל עם פזמון רוק קצבי, אגרסיבי ומכעיס. לא כל מה שעובד אצל שלמה ארצי יכול לעבוד גם אצל קלינשטיין.
את "זכיתי לאהוב" הם ביצעו עם צמד פסנתרים וכלי מיתר, בביצוע שהיה כל כך יפה שעוד רגע רובי וויליאמס בכבודו ובעצמו היה עולה ומצטרף אליהם. את "בוא", שקלינשטיין הלחין ועיבד במקור ולידר חידש בהצלחה הם החזירו לגרסת האייטיז, עם ליווי גיטרה שלקוח מדיויד בואי, וההאנגר על הרגליים.
לא בהכרח כוכב רוק
בכלל, ניכר שההרכב המלווה של קלינשטיין לא בוחל באמצעים, בעיקר לא ניר גבע על משבצת הגיטריסט המוכשר התורן. מילא ש"בוא" נולד כהשפעה ברורה של U2, אבל ל"תפוחים ותמרים", למשל, נדבק ליווי ובהמשך סולו גיטרה שנשמע הכי "מלון קליפורניה". לא ברור האם מדובר בקריצה או שמישהו חושב שאף אחד לא ישים לב.
רמי קלינשטיין לא נולד כוכב רוק, והוא אולי מופיע ככוכב רוק, אבל הוא לא כזה באופו טבעי. הוא פסנתרן וזמר גדול, אחד מהחבר'ה, שקם מהפסנתר כדי שכולם ירקדו. מקומו הנאה בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית כבר מובטח. עם כזו כמות של להיטים הוא יכול להמשיך למלא האנגרים וקיסריות גם עוד עשר שנים. שירים כמו "עברו שנתיים" מהאלבום האחרון ו"רוצי קטנה" החדש מעידים שאחרי סיבוב גדול הוא חוזר לבייסיקס שלו, למה שהוא עושה הכי טוב - ליצור שיר רוק מלודי על פסנתר ולשיר אותו ברגש. לפעמים לא צריך יותר מזה.
_c.jpg)