אוויר מקומי: אייר סופליי בהופעה קיטשית וכמעט ישראלית

"אייר סופליי" עלתה אמש לבמה כשהיא להקה כמעט ישראלית. זו הפעם השלישית בשש שנים שהם מופיעים בארץ, והפעם הגיעו לצמד קונצרטים (שישי וראשון) בהיכל התרבות בתל אביב. "זהו אתר ההופעות הכי טוב עבורנו", הצהיר הגיטריסט והזמר גרהאם ראסל (להלן: "הגבוה"). "אתם הקהל הכי שמח שהופענו מולו מזה הרבה זמן", הוסיף הסולן ראסל היצ'קוק (להלן: "הנמוך"). והקהל מצידו חיבק אותם מהתחלה ועד הסוף, כאילו הם מוזמנים אצלם לעל האש בשבת. אין ספק ששני האוסטרלים המתבגרים, שהחלו את דרכם יחד לפני ארבעים שנה, מרגישים כאן בבית, עוד רגע הם קונים דירה ממש קרוב לדרך השלום. וכדי שיעמדו בדרישות של חוק הלאום, מופיעים איתם שני מוזיקאים ישראלים בהרכב המלווה - הפסנתרן אמיר אפרת והמתופף אביב כהן, עליו אומר היצ'קוק: "אנחנו בטוחים שהוא משוגע". מה שנקרא, אחוקים בסבבה.

ופלים לימון עם ערגליות תות

עם נתוני פתיחה כאלה קשה לפספס, והאוסטרלים אכן לא מפספסים. מאז צ'ארלי ינקוס ופרנק ארוק לא היה צמד אוסטרלי שכבש כאן כל כך הרבה גולים ולבבות. במשך שעה וארבעים דקות (21:05 עד 22:45) הם ביצעו רק 15 שירים, אבל כל ביצוע נשמע מושקע ונחוש. אפשר להתווכח המון על הסגנון והטעם, ויש הרבה על מה להתווכח, אבל מבחינת הלהקה והקהל, מדובר היה במופע נצחונות מרגש. כשמביטים מהצד מגלים שהמוזיקה שלהם מיושנת, משעממת, כמעט מיותרת, שהם קצת יותר מדי נפוחים מרוב חשיבות עצמית ומוציאים את החשק לשמוע שירים עם המילה "אהבה" בעשור הקרוב. אבל עובדה שאלפים פה בארץ עדיין אוהבים אותם, ופעם אחר פעם נהנים מהם ומשלמים לא מעט כדי לבלות במחיצתם בערב של שושנים.

לכן "אייר סופליי" היא כאב ראש לא קטן אפילו עבור מבקרי מוזיקה שמיינסטרים-פופ הוא כוס הבושמילס שלהם. כי מצד אחד הם מקצוענים והקהל אוהב אותם, ומצד שני המוזיקה היא חבילת וופלים לימון ולצידה חבילת ערגליות תות. אני אוהב מיינסטרים-פופ, ובאתי למופע הזה עם ראש פתוח לגמרי, אבל ברור שיש ב"אייר סופליי" משהו פאתטי. הם נראים ונשמעים לעיתים כאילו אבי טולדנו ודורון מזר התאחדו לפתע, ולקחו את "סינרגיה" כלהקת ליווי. אוסף שירי אהבה מלוקקים עם צליל רוק מיושן ובומבסטי מאחורה, ערב שנע בין רומנטיקה מתקתקה, שכבר באייטיז כתבו עליה שהיא גורמת לכאב שיניים, והיום סתם נשמעת משעממת, לבין בלדות רוק פומפוזיות ומופרכות, שבאמת קשה לשאת, אלא אם כן אתה בטוח שניק קרשאו הוא המלך. ולכל זה הקהל מריע ושר ורוקד וצועק כאילו הרגע "לד זפלין" נחתו בפארק לקונצרט משותף עם דיוויד בואי.

בטוחים שהשמש זורחת להם מאיזורים שונים בגוף

במרכז של כל העסק ניצבים הנמוך והגבוה, היצ'קוק וגרהאם, ראסל וראסל, האבוט וקוסטלו של הרומנטיקה, שכל החיים מנסים לכתוב שירי פופ מושלמים כמו מקרטני, אלטון ובני וביורן, אבל הצליחו, בשיאם, רק מעט לדגדג אותם. הם לוקחים את עצמם בשיא הרצינות - הגבוה נעמד מול הקהל באמצע המופע ומדקלם פואמה שכתב על הפריחה באביב (!), בטוחים שהשמש זורחת להם מאיזורים שונים בגוף - הנמוך עושה לכל אורך הערב תנועות פאתטיות לכיוון הקהל, וכביכול מנהל איתם דיאלוג אילם, ואז הם מלקקים אחד לשני לעיני כל: "הוא כותב שירים מדהימים", אומר ראסל הנמוך על ראסל הגבוה. "אבל אף אחד לא שר כמוך", מחזיר ראסל הגבה לראסל הנמוך. הם כל כך קיטשיים, עד שלבן המשותף שלהם בטח קוראים רותם כהן.

השיא מגיע בחלק האחרון של המופע, הלהיטים הגדולים, כולם עם המילה "Love" בתוכם, גורמים להיסטריה בהיכל. קהל שקודם לכן קם מהכיסאות רק כדי להצטלם לסלפי על רקע השניים (פאתטי לכשעצמו), מזנק קדימה וממלא את השורות שמתחת לבמה. נשים בנות ארבעים ומעלה שרות בטירוף את המילים. ב-"The On That You Love" שני הראסלים עולים לתוך הקהל בשני מעברי מדרגות שבתוך ההיכל ומעריצים שוב רצים להצטלם איתם (סלפי אלא מה), הם שרים קצת מתוך הקהל, עד להיכן שנותנים להם להתקדם בצפיפות, ואז חוזרים לבמה וממשיכים את השיר כולל השירה בציבור.

שיאי קיטש

ב-"Lost In Love" השניים מסמנים לקהל למחוא כפיים מעל הראש לפי הקצב, וראסל (מה זה משנה כבר מי מהם), אומר: "עכשיו תגידו למי שאתם אוהבים ויושב לידכם שאתם אוהבים אותו, ותנו לו נשיקה". שיא הקיטש הגיע, חג לממחטות. כן כן, "אייר סופליי" יודעים בדיוק מי זה הקהל שלהם ומה הוא מחפש ואיך להנדס למעריצות המתבגרות את הרגשות, כך שיחושו שההופעה שלהם היא מיזוג תאריכים היסטורי בין "חג האהבה", "וולנטיינז דיי", "יום האישה", יום הנישואים, ויום ההולדת. ונראה אותך גבר לא מביא לה פרחים, טבעת או לפחות כרטיס זוגי להופעה הבאה שלהם בארץ.

"Making Love" נשמע כמו ניסיון מוזר לבצע את "Born To Run" של ספרינגסטין עם הפסנתר של אלטון. התוצאה נשמעת יותר כמו "Bat Out Of Hell" של מיטלוף, רק בלי הקאלט. חברי הלהקה ניגשים לשורות הצפופות שעומדות מולם נרגשות, לוחצים ידיים, שולחים נשיקות באוויר, והגיטריסטים עושים דאווינים של נגינה בגיטרה קרוב לידיים המושטות. ריצ'י סמבורה התקשר משנות השמונים וביקש את הגימיק שלו בחזרה.

אחרי ירידה להדרן הם חוזרים עם "Desert Sea Sky", שמאוד מנסה להישמע עכשווי, עם דמיקולו-דאנס וקול כאילו מסונתז של היצ'קוק ששר דרך ים אפקטים, בערך כמו שמשה דץ ינסה להצטרף לטראק של TYP. בשיר האחרון "I'm All Out Of Love", שאמור להיות ההמנון הכי גדול שלהם, הם כבר על אוטומט, שרים קצת, נותנים לקהל לשיר, וחותכים אחרי סיבוב אחד, איפה שדווקא התבקש למשוך עוד טיפה את הפאן פאן פאן המטורף הזה. מחר (ראשון) הם שוב בהיכל. אם אתם הולכים, תזמינו תור לרופא שיניים ביום שני.