הסועדים שהלכו אחרי ריח המופלטות לא הגיעו אתמול להיכל התרבות בתל אביב. האסרו חג המסורתי, המרוקאי במקורו, היה כמו מן תשובה ים-תיכונית לבלוז השורשי השחור שצמח בשדות הכותנה של המיסיסיפי. כשרוברט קריי עלה לבמה היה ברור שבלוז 12 התיבות עבר גלגולים רבים מדי, הלבין והותאם לאותו קהל לבן שפסח על המימונה והגיע להיכל הרטוב הצמוד להבימה. הגשמים והאווירה הקודרת יחסית החזירו את דצמבר הרחוק וקראו לו לנגן את הבלוז, לבן ככל שיהיה, וקריי נענה לאתגר.
הוא מעולם לא נסק למקום גבוה בסולם האגדיות. אין לו את החדשנות של אריק קלפטון, לא את האקלקטיות של סטיבי ריי וואן, לא הבוגי ווגי של ג'ון לי הוקר וגם לא הצליל הייחודי של בי בי קינג. קריי מנגן על שתי גיטרות פנדר סטראט חשמליות, עובר בין סטים של מגברים ובקושי נוגע באפקטים. הגיטרה שלו במרבית הזמן נקייה והוא מגיע לסאונד שלו בדחיפה מאסיבית של הווליום. בשילוב עם מלאכת האצבעות, מיומן כמו שהייתם מצפים מזוכה חמישה פרסי גראמי, בוקעים צלילים חדים, כאלו שמצד אחד הבריחו את הסבא הנחמד שישב בשורה הקדמית, ומצד שני גרמו לרוח במפרשים של בני ה-30+ להתגבר עד ל-100 קמ"ש בממוצע.
קריי עמד בציפיות וגם חבריו ל-Robert Cray Band נתנו עבודה. אף אחד לא ליווה אותו בשירה, מלבד המתופף לס פלקונר לרגעים קצרים. הגרון של קריי עובד בכיוון הפוך לגמרי מהנגינה שלו, הוא צלול ורך, עמוס טכניקות וגם לכאורה חף מבעיות. זה אלגנטי ונעים לכל מי שהספיק לו הסאונד החרוך והאגרסיבי, אבל במקומות שבהם הגיטרה של קריי חסרת מעצורים, פוגעת ונכשלת, מדויקת אבל בלתי צפויה, הקול שלו מתנהג אחרת. זה עוד אלמנט שמזכיר את גלגולי 12 התיבות והזמן שנמתח החל מהנקודה השכוחה של שירת העבדים האפריקנים.
נדמה שזהו עקב אכילס שהביא לכך שחובבי הבלוז משמאלי ידברו רק על היעדרו של "Smoking Gun", השיר שעולה ראשון בגוגל. הסטליסט אמנם לא דחוס להיטים, אבל הבחירות מעניינות. מפתיע במיוחד הקהל המשולהב שבאופן מאולתר משתתף ב"Right Next Door" וקובע את הטון בסשן בק טו בק. זה נגמר בתשואות ועשרות שרצו לקדמת הבמה ולחצו את היד של הבלוזיסט המחונן.
"אני עושה את כל הבישול בבית, מותק/ את תמיד מתרוצצת/ לא יהיה יותר עוף במטבח". "Chicken in the Kitchen" חותם את המופע ומכיל בתוכו את כל המעלות של קריי, שהביא את הבלוז לתל אביב ואולי גם את הסופה שעדיין מתחוללת באפריל האביבי. מי יודע.
