המופע המשותף של שירי מימון ושמעון בוסקילה, שהגיע אמש לשיאו באמפי קיסריה לעיני 3000 איש, הוא מהרבה בחינות "מופע השנה" במיינסטרים הישראלי, בזרם המרכזי של המוזיקה המקומית. מעבר לשואו המצוין ששני הכוכבים האלה נתנו על הבמה, מעבר לשרשרת הלהיטים שהסתיימה בחפלה מעורבת מזרח-מערב ומעבר לעוצמה הסינרגטית שהפגינו לאורך מרבית שלבי הערב, מה שיפה כאן הוא החיבור עצמו.
חיבור שאף אמרגן ממולח לא היה מעלה בדעתו שיצליח
לפי עדויותיהם, שירי בוסקילה ושמעון מימון נפגשו כדי לעבוד על שירים לאלבום שלה והתחברו במקרה, כדרך הטבע, למופע מרשים, מהנה, שמסכם יפה את העשור האחרון בפופ המקומי. החיבור הזה ביניהם, השילוב, שלעיתים עדיין קשה לעכל אותו, הוא לא משהו שמפיק מנוסה או אמרגן ממולח רקמו בחדרי חדרים כקומבינה שתפקידה להכניס כסף לקופה, אלא מפגש אמיתי בין שני אמנים, שכפי הנראה אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהוא יכול להצליח.
בבסיס ההצלחה המשותפת הזו עומדת ההכרה ששירי שמעון ומימון בוסקילה ומימון שונים מאוד אחד מהשני כאמנים, ומכאן שהמופע הזה נבנה בחוכמה רבה כך שכל אחד נהנה מהיתרונות של השני, מבלי להפריע לו לבוא לידי ביטוי באופן אישי, מבלי "לדרוך לו על אצבעות הרגליים". חלוקת התפקידים ידועה מראש. לכולם כאן ברור מי היא כוכבת הפופ הזוהרת והנערצת עם הלהיטים שנצצו בשמונה השנים האחרונות מניצנים עד קייב. לכולם ברור מי הוא הכישרון הגדול שיצר שורה של שירים נהדרים, הכי אהובים, שכל ישראלי מזמזם מתוך שינה ובכל חתונה.
מעטפת כל-ישראלית טעימה לאוזן
מוזיקלית, ההישג של מימון, בוסקילה, המפיק המוזיקלי עמית הראל והרכב הנגנים (שהדמות הדומיננטית בו היא הגיטריסט יונתן פריג') הוא היכולת לקחת את להיטי הפופ הכי מהוקצעים שלה, לערבב אותם עם השירים היפים שלו, הבלדות והאפרים המזרחיים-מרוקאים-אלג'יראים, לארוז אותם מחדש במעטפת כל-ישראלית ולהגיש אותם לקהל באופן מעורר תיאבון, כך שיערב מאוד לחיכה של האוזן הישראלית.
המעטפת הזו כוללת סלט של ריחות, טעמים וסגנונות. רוק אמריקני מהסטייל האיצטדיוני עם נגיעות יורו-פופ ("יותר טוב לסלוח", "תאהבי קצת את עצמך", "אהבה קטנה", "לאן שלא תלכי"). בלדות אר.אנד.בי בסגנון מריה קארי ("כמה פעמים", "חלק ממך") או מייקל ג'קסון ("השקט שנשאר"), פופ ים תיכוני ("תאהבי אותי הלילה", "איך את לא רואה"), ייבוא ישיר מצפון אפריקה ("יא ירייח"), מזרחית הכי אותנטית ("יא מאמא", לפניו מספר שמעון בוסקילה איך איבד את אמו בגיל 9 וחצי ואיך היא מחייכת אליו כרגע מלמעלה), וגרוב אתני-רגאיי שמזכיר את מוש בן ארי ("מרגיש את זה").
הנקודה אליה הכל מתנקז היא הבלדות הרומנטיות
אבל הנקודה אליה הכל מתנקז בחיבור בין מימון לבוסקילה היא הבלדות הרומנטיות. בעידן הנוכחי של המוזיקה הישראלית כבר קשה להבדיל מהם המקורות מהם הגיעו אותם שירי אהבה "מרגשים". "עלש" עם המרוקאית נהנה מלחן רוסי, "הייתי בגן עדן" החדדי במקור נושא את מילותיו של אהוד מנור, "כמה אהבה", שהוא עכשיו להיט ענק ברומניה, מושר כאן בשלוש שפות - צרפתית, אנגלית ועברית, "כי את המחר שלי", "תגידי" הנרקיסי (השיר האהוב עלי במופע, עניין של טעם אישי) ו"עד סוף העולם" של חיים משה ויואב יצחק נושאים איתם גם בעיבודים החדשים את הגנים השורשיים, אלא שהם לגמרי שירי אהבה ישראלים.
ואם כבר בלדות רומנטיות – דווקא ב"כשהלכת" של מימון, בוסקילה מראה עד כמה הוא לא רק יוצר מוכשר אלא גם זמר גדול ולא מספיק מוערך כמבצע. יש לו עוצמה אדירה, טונים גבוהים שקורעים את הלב טונים נמוכים שנכנסים לנשמה. מימון מצטרפת אליו ופורסת בשיר הזה את המנעד הרחב שלה, הלהקה נותנת קונטרה וכששניהם שרים יחד מתקבל עוד אחד מהשיאים הרבים של המופע.
נכנסו לקלאסיקה
שני השירים שמסמלים יותר מכל עד כמה החיבור של מימון ובוסקילה הוא חיבור נפלא במונחי הישראליאנה הם "גשם שיבוא", השיר המשותף שנולד מהמופע הזה ו"שיר תקווה", שביצעה במקור מירי מסיקה. צמד שירים אופטימי, מרומם רוח, מנחם, מעודד, צמד שירים שאיתו הייתי פותח וסוגר את טקס חגיגות יום העצמאות.
לבושים בהידור אך לא בצעקנות ("אבא שלי יהרוג אותי", אומרת מימון כשהשמלה עטירת המחשופים שלה חושפת יותר ממה שצריך), מוקפדי תסרוקת, מולבני שיניים, מופיעים מדהים, זוהרים בחושך, זזים טוב על הבמה, משלימים אחד את השני, נראים לפעמים כמו זוג ערב ליל הכלולות, שירי מימון ושמעון בוסקילה של המופע המשותף הם סמל חדש לשיתוף פעולה מוצלח במוזיקה הישראלית, הם כבר קלאסיקה.
_g.jpg)