לפני שאנחנו יוצאים אני פותחת מזוודה ישנה ומוציאה ממנה מחברת עתיקה שלי משנת 94', מימי התיכון. נייר עטיפה אדום מתערבל-כמו-שעווה ובפנים שירים שתרגמתי ושירים שכתבתי ושירים שהעתקתי. שורות צפופות ושורות מרווחות ועצב עובר דרכן. "לתוך כיסא הרחמים אני מטפס, ראשי מגולח, ראשי מחווט, וכמו עש שמנסה להיכנס לעין הבהירה אני יוצא, גורר רגליים, מהחיים, רק כדי להתחבא במוות קצת, ובכל אופן מעולם לא שיקרתי". ניק קייב מככב שם, הוא תמיד היה מוליך עצב יוצא מן הכלל, וכעס, וחמלה, ורומנטיקה נוטפת דם. כמו צל שהולך איתך לכל מקום. תמיד מזכיר לך מה עוד השמש יכולה לעשות. תמיד מזכיר לך שלחיים יש סוף שאורב בשקט.
ראיתי אותו בחיפה, ראיתי אותו בסינרמה, הערצתי אותו ומאסתי בו ושכחתי אותו וחזרתי אליו. פספסתי אותו בגלולה הרבה לפני שפספסתי אותו בלוציפר. אבל אף פעם לא הרגשתי ככה, מתוחה כל כך לקראת הופעה, כמו לקראת שבעה. כי באיזשהו אופן, אחרי המוות הטראגי של בנו לפני שנתיים, כל הופעה היא בטח גם מין שבעה, חשבתי. מקום שזוכרים בו ומדברים עליו ומפחדים בו. ועכשיו אני אמא בעצמי, ומפחדת בעצמי. הרי ראינו את "עוד פעם אחת עם רגש" כשיצא. איך הוא זיקק את האבל של "Skeleton Tree" לשחור לבן, איך הוא ניפח אותו לתלת ממד. קמנו איתו בבוקר. ובעוד בוקר. ובעוד אחד. בחילופי דברים על האלבום ועל ההופעה הקרבה באיזה פוסט בפייסבוק, מישהי כתבה, "אני לא יודעת איך אשרוד את זה עם לב אחד".
אבל באופן מפתיע, כשקייב עולה אחרי שבעת הזרעים הרעים עם "Anthrocene" וטונת הכריזמה שלו על במת היכל אם.אם (מנסה להימנע פה מהשם הכי לא סקסי לאצטדיון בתולדות האנושות), די ברור שלא מצפה לנו ערב מדכא, לגמרי להפך. הוא חד, הוא דרוך, הוא מחשמל, הוא מפלרטט עם השטן, הוא במצב רוח לצוד אותנו, והוא יעשה הכל בשביל זה. איך זה יכול להיות אם מרבית ההופעה היא האלבום הזה, שהוא תמצית טהורה של תהום אינסופית? ככה. כי זה ניק קייב. כי הוא צוחק אלינו ומזיע עלינו ומחזיק לנו את היד וצועק על השומרים שלא יעצרו אותנו מלהגיע אליו. כי כשהוא שר את "Mercy Seat" הוא משתולל ועוצמתי כאילו עדיין 1988 והוא בן 30 ולא בן 60.
למרות שאנחנו יושבים במרחק יריקה מהבמה (ליטרלי, הוא גם יורק לא רק מזיע), המבט נמשך למסכים שמשני צדיה, שמראים את המתרחש בשחור-לבן, ולמסך מאחוריו, המרצד וידיאו ארט של אפורים. כי זה הפילטר הנכון של ניק קייב. המציאות הצבעונית, עם החולצה המכופתרת הכחולה והנורות האדומות שנדלקות עכשיו ב"Red Right Hand"? היא רק כופה את עצמה עליו.
הבאד סידס במתכונתם הנוכחית אדירים באופן חלל-חיצוני. וורן אליס, שנראה כאילו יצא מפרק של "סיפורי עמים" עם הכינור המכושף שלו ("אני זוכה לעשות את זה כל הופעה, ואתם לא", אומר ניק כשהוא מנגב מראשו את הזיעה במטפחת); וגם מרטין קייסי ותומס וויידלר וג'ורג' וג'סטיקה וג'ים סקלוונוס ולארי מולינס.
לקראת ההדרן, אחרי שגווע שיר הנושא של "Skeleton Tree", ומחיאות הכפיים מהדהדות אלינו חזרה מהיציעים, כל פנסי הטלפונים נדלקים ויוצרים רקע מושלם לחזרה לבמה, הפעם בחולצה לבנה, לצלילים הראשונים של "Weeping Song" (געגועים לבליקסה). אבל הבמה כבר מיותרת בשלב הזה. קייב כבר עמוק בתוך הקהל, מטפס ומועד וקופץ מעבר למעקות ועל מדרגות וגורם לנו למחוא כפיים בקצב מהיר בכל פעם שהוא מותח את השיר.
כבר לקראת חצות. ב"Stager Lee" כל אנשי השורות הראשונות של הקהל נמצאים על הבמה. רוקדים מאחוריו, מחזיקים לו את המיקרופון. אני מדמיינת פתאום את ענבל פרלמוטר עולה על הבמה ומבצעת איתו את "Shivers", רוקדת איתו לחי אל לחי, עצב אל עצב. כמה פנטסטי זה היה יכול להיות. במקום זה אנחנו נפרדים עם "Push the Sky" בביצוע לא פחות אינטנסיבי ומדמיע, בחיבוק עם נער שנראה כאילו גם לו יש מחברת בבית שהוא מתרגם בה את "Mercy Seat". יש לי תחושה שאני לא יכול לנער, יש לי תחושה שמסרבת להיעלם, אתה חייב להמשיך לדחוף, לדחוף ממך את השמים. ואם החברים שלך חושבים שאתה צריך לעשות את זה אחרת, ואם הם חושבים שאתה צריך לעשות את זה אותו דבר, אתה חייב להמשיך לדחוף, לדחוף ממך את השמים. ואנשים אומרים שזה רק רוקנרול, אבל זה תופס אותך ישר בנשמה, ואתה חייב להמשיך לדחוף, לדחוף ממך את השמים.