מאז שהוקמה לפני 25 שנה, מצליחה משינה למשוך אליה קהל צעיר שמגלה מחדש את האלבומים הנפלאים שלה מהעבר ומתאהב בשירים כמו "אהובתי", "למה לי פוליטיקה עכשיו", "להתראות נעורים שלום אהבה", "אין מקום אחר", או כל אחד מאותם המנונים שעיצבו וליוו רבים, ולנצח יישארו קונצנזוס בעל ערך בהתבגרותו של חובב הרוק הישראלי. באייטיז ובניינטיז זאת הייתה חדשנות, היום, אלה הן קלאסיקות של המוזיקה הישראלית.
אך מאזין צעיר שייגש אל "יהלומים בשמיים" כדי להתאהב במשינה עשוי להתאכזב. לא כל שכן מעריץ מושבע של הלהקה, שגדל איתה, שואף לטעום עוד קצת מאותו טעם מתוק של נעורים ואהבה, ויחפש אותם באלבום הזה. אמנם הקול של יובל בנאי הוא אותו קול ובלחנים של שלומי ברכה יש כמה מהלכים שמזוהים עם הסגנון האל-מותי ההוא כמו ב"בליינד דייט" או "האושר הסמוי", אבל האלבום הזה הוא לא משינה של פעם.
מי היא משינה החדשה
ב"יהלומים בשמיים" משינה ממש יוצאים מגדרם להישמע אחרים, והם עושים זאת בהצלחה רבה. האלבום נשמע כמו כל מיני דברים, שהם לא משינה ההיא, אבל לא ברור ממנו מי היא משינה החדשה ומה היא רוצה להיות. רובו מתיימר להתאים עצמו לטרנדים הנוכחיים ("ביקור בעיר", "האושר הסמוי"), או נשמע סתם כרצף שירים משעמם ובינוני (שירים 1-4 ו-6-10). במקום ליצור אלבום שיכתיב ויעצב מחדש את הזרם המרכזי של הרוק הישראלי, משינה כאילו נשאבו לתוך הפינות החשוכות שלו, כמו ב"בין הצללים" ו"ילדה שלי", שאין דרך אחרת להגדיר אותם חוץ משירים איומים.
באלבום הזה חילקו ביניהם בנאי וברכה את היצירה. בנאי שר מילים שהוא כתב, וברכה הלחין את מה שהוא מנגן עם מייקל בנסון, איגי דיין, אבנר חודרוב ונאור דיין. הלחנים של ברכה סבירים, יש רגעי גיטרה נפלאים, יש הצמדות לטרנדים כמו החזרה לאייטיז, התקופה בה החלה הלהקה לפרוח, אבל אין התפתחות או התקדמות במלודיות.
נקודת אור: "לנדסמן ופולנסקי"
הטקסטים של בנאי מתאימים לדמותו החדשה כרוקר מתבגר, גרוש, שמאס בחיים התל- אביביים והעביר את חייו הבורגניים רחוק מהמולת של העיר הגדולה. השנינות, ההומור והכיף שאפיינו את שירי הלהקה בעבר נעלמו, ונותרו שורות כמו: "מדורה קטנה דולקת / מביט בה מהופנט / בלהבה משוננת / אין לי אף אחת" ("מדורה קטנה") או "גשם זהוב ישטוף את האבק / אז אל תיתן שישברו אותך / ריחות פרדסים / ידליקו את כל החושים שלך" ("יהלומים בשמיים").
למרות הנגינה המוקפדת חלק מהשירים כאן נשמעים מאולצים, מנוגנים מכאנית, חסרי רגש ולא מצליחים לעורר אמוציה או תגובה חיובית. השירה נשמעת לעיתים כאילו היא לא באמת יושבת על הלחן ("בין הצללים"). יש איזושהי תחושה כללית של "מה קרה להם?". אם זו לא הייתה משינה, כנראה שהאלבום הזה לא היה זוכה למחצית מתשומת הלב לה הוא זוכה. ואולי היה עדיף שכך.
השיר היחיד שמצטיין באלבום הוא "לנדסמן ופולנסקי", שעוסק בשחיתות ובמשטרה. הדיסטורשן מנסר כבר בהתחלה, יובל בנאי נשמע לראשונה באלבום כאילו הוא לא משעמם את עצמו, יש לחן רוקיסטי נהדר של שלומי ברכה וטקסט והגשה שיוצרים אווירה של סצנת מתח מגניבה סטייל "בלדה לסוכן כפול". השיר הזה, "לנדסמן ופולנסקי", מעניק תקווה לגבי ההמשך של משינה ומוכיח שאם הם רק יתחברו לעצמם ולמי שהם היו, הם יוכלו ליצור אלבום רוק טוב וראוי גם אחרי חתונת הכסף שלהם. הם לא חייבים להישמע כמו פעם, אבל הם בטוח לא יכולים להמשיך עם איך שזה נשמע עכשיו.
לא אלבום גרוע, ומכאן אפשר רק לעלות
כש"רומנטיקה עתידנית" יצא ב-2005 אצל מעריצים רבים החלה להתהוות תחושה של אכזבה. "יהלומים בשמיים", לצערי הרב, הוא המשך ישיר לקו הזה. הוא לא גרוע, אפשר לשמוע אותו ברקע ואם שוכחים שמשינה יצרו אותו, אפשר אפילו לשמוע אותו עד הסוף ברצף. אבל מלהקה כמו משינה מצפים לשירים שיעוררו רגשות, מחשבות ותגובות פיזיות כמו חיוך או איזה נענוע ראש או אגן קטן. ב"יהלומים בשמיים" אין אף שיר שנכנס ללב, מעורר עניין או רצון להאזנה חוזרת.
החדשות הטובות הן שמכאן יש לאן לעלות. לחברי משינה עוד יש מה לתת לעולם המוזיקה הישראלית. הם רק צריכים למצוא את זה מחדש ולהוציא את זה החוצה. בינתיים הם ימשיכו לתת לכולנו בראש בקיץ של הופעות ענק (קיסריה, בריכת הסולטאן), הופעות שצפויות להיות הדבר הכי חם בקיץ הקרוב. אולי גם האלבום הבא יהיה כזה.