טיימינג זה הכל בחיים, והנה, כמו כפפה, בדיוק כשסוף סוף יש קצת זמן להקשיב להם כמו שצריך, יצאו שני אלבומים חדשים שנוצצים מעל כל השאר. גם "Flamingo", אלבום הסולו הראשון של הסולן של הקילרז ברנדון פלאוורז, וגם "Business Casual", השלישי של הצמד הקנדי כרומיאו, הם מהאלבומים האלה שאתה יודע שתרוץ איתם הרבה מאד זמן, כל אחד מהם נולד למצב רוח מסוים, ולמרות שהם מאד שונים אחד מהשני, הם חולקים אהבה גדולה לנוסטלגיה, שלא לומר לאייטיז.
אפשר להגיד הרבה דברים רעים על ברנדון פלאוורז. ראשית, שעם כל הרצון לפרגן לו, הוא לא קורץ מהחומר של ברוס ספרינגסטין והוא לעולם לא יהיה משורר כמו הבוס, לא משנה כמה שהוא ינסה. שנית, שהוא פשוט לא יכול להתגבר על משיכתו העזה לקלישאות החבוטות של שירי צווארון כחול, למרות שגם הוא יודע שיש לא מעטים שעושים זאת טוב ממנו. ועוד: שבסופו של דבר הוא מלך של אמצע הדרך, שהכי אוהב לשחות במים הנעימים של המיינסטרים ולשחרר להיטי רדיו לכל החבר'ה, ושרק הלוק והסינתים של להקת האם שלו, הקילרז, הפכו אותו - לפחות בתחילת המסע - לסוג של אייקון אינדי. אפשר גם לקחת את זה צעד קדימה ולראות איך אותו תהליך שעבר על כריס מרטין עובר עכשיו על פלאוורז. ממיועד לתפקיד גיבור שוליים למפלצת איצטדיונים מסחרית עם נגיעות של חוסר מודעות עצמית. יש מי ששנאו את קולדפליי מהרגע הראשון ולא יכלו לסבול לראות אותם מוציאים להיט אחרי להיט, יש לא מעט שחושבים ככה גם על הקילרז.
אבל אני אוהב את קולדפליי, אני מאד אוהב את הקילרז, ואני מאד מאד מחבב את פלאוורז, ולא הזיקו לו הקאבר ל"רומיאו וג'ולייט" של דייר סטרייטס וההצהרה לאחרונה במהלך הופעה ש"אם אתם לא אוהבים את 'Bette Davis Eyes' אז משהו לא בסדר אתכם". בחור כלבבי. ואני יודע ש"Flamingo" שלו הולך להיות אחד האלבומים שאני הכי אבלה איתם השנה. ולמה? כי הוא עובד. כי למרות שהוא רחוק מלהיות מושלם הוא מציע לא מעט שירים טובים. כי זה אלבום נסיעה אולטימטיבי. כי אני מת על הרוק האמריקאי האייטיזי הזה, שפלאוורז מגדיל בעזרת שלושה מפיקים שונים מהנכונים בסביבה: סטיוארט פרייס (מדונה והקילרז), ברנדן אובריאן (פרל ג'אם) ודניאל לנואה (יו 2). כי הוא פשוט כיף, הגם שלא מאד עמוק. אז כן, אני בעד הפלמינגו של פלאוורז. קצת ספרינגסטין, קצת קילרז, קצת לו ריד, קצת מיטלוף. מה רע?
על הסינגל הראשון, "Crossfire", שכבר מושמע בצורה יפה ברדיו, כתבתי ב"קורדרוי" בעבר, והנה עוד כמה פייבוריטים שלי:
Hard Enough (עם Jenny Lewis)
ועכשיו, קצת דיסקו
"Business Casual" של כרומיאו הוא, יסלח לי מר פלאוורז, אלבום הרבה יותר שלם מ"פלמינגו". גם הוא נוטף נוסטלגיה, במיוחד לעידן שבו הרכבים כמו הול אנד אוטס שלטו במצעדים, כלומר האייטיז, והתוצאה היא חגיגת אלקטרו-דיסקו-רטרו-פופ די נדירה. פטריק ג'מאייל ודייויד מקלוביץ' (כן, ערבי ויהודי ממונטריאול מפזזים ביחד על רחבת הריקודים), שפרצו כבר ב-2004, ממשיכים לעשות מוזיקה לרחבות, אבל הפעם מתבלים גם ברגעים רגועים וצ'יזיים יותר, כיאה לעשור האהוב ההוא. מהפכני? לא. כיף חיים מההתחלה ועד הסוף? לגמרי. וכמובן, חפשו את הרמיקסים.
Hot Mess
Night by Night
Don't Walk Away
חג שמח.
עוד מוזיקה מעולה בקורדרוי, הבלוג של מני אבירם